פסלון / צלמית בדמות אישה נמצא על ידי ילד במהלך טיול בנחל הבשור שבצפון הנגב. הפסלון על פי הערכת החוקרים שימש כקמיע לשמירה על ילדים או להגברת הפריון
באוצרות המדינה מוכרת רק צלמית אחת הדומה לזו שנמצאה, גם היא מצפון הנגב
כתב: אפי אליאן | צילומים: יבגני אוסטרובסקי , אורן שמואלי
לפני מספר שבועות טייל צבי בן דוד בן ה-11 עם משפחתו באזור נחל הבשור. במהלך הטיול הבחין בחפץ יוצא דופן. כאשר הרים את החפץ, הבחין שמדובר בפסלון (צלמית) עשוי חרס ובדמות אישה. אימו של צבי – מרים בן דוד, מורת דרך במקצועה הבינה מיד שמדובר בממצא עתיק וחשוב, ויצרה קשר עם אורן שמואלי – ארכיאולוג נפת נגב מערבי ברשות העתיקות.
מאחר ומדובר בתקופת מגיפת הקורונה, אורן נפגש עם צבי ובני משפחתו בחצר ביתם, שם מסרו לידיו את הצלמית לטובת מחקר ומשמרת באוצרות המדינה. בשל מציאת הצלמית קיבל צבי תעודת הוקרה מרשות העתיקות על גילוי מעשה של אזרחות טובה.
אורן שמואלי ודבי בן עמי, אוצר תקופת הברזל והתקופה הפרסית ברשות העתיקות מספרים: הצלמית שמצא הצבי הינה ייחודית ונדירה, באוצרות המדינה מכירים עד כה רק אחת הדומה לה. לפי הנראה היתה בשימוש במאה החמישית \ שישית לפני הספירה הנוצרית. בסוף תקופת הברזל או בתקופה הפרסית, סוף ימי בית ראשון או תקופת שיבת ציון.
הצלמית, שאורכה כ-7 ס”מ ורוחבה 6 ס”מ הוכנה בתבנית, מדובר בדמות אישה, עטויה בצעיף אשר מכסה את צווארה וראשה. תווי פניה סכמטיים ואפה בולט. חזה האישה חשוף וידיה משולבות תחת החזה.
שמואלי ובן עמי מוסיפים: צלמיות חרס בדמות נשים חשופות חזה מוכרות בארץ מתקופות שונות ומרובות. גם בתקופת בית ראשון, צלמיות מסוג זה היו שכיחות בבתים ובכל מרחב חיים , מעין “החמסה” של היום. צלמיות אלו שימשו ככל הנראה כקמיעות להגנה, למזל ולשפע.
צריך לזכור כי בעת העתיקה מדע הרפואה לא היה כה מפותח, תמותה בקרב תינוקות וילדים היתה גבוהה מאוד. כ-שליש מהתינוקות שנולדו לא שרדו כלל. לא תמיד היתה מודעות להיגיינה ובטח לא היו טיפולי פוריות. בהיעדר רפואה מתקדמת, החשיבות של קמיעות כמקור לתקווה ולפניה לעזרה היתה מרכזית.
הצלמית הועברה למתקני אוצרות המדינה והיא נחקרת בימים אלו בידי אורן שמואל ודבי בן עמי מרשות העתיקות. חקר הצלמית מתקיים בשיתוף עם רז קלטר מאוניברסיטת הלסינקי שבפינלנד.
לסיום מציינים החוקרים: מעשה האזרחות הטובה של הילד צבי בן דוד יאפשר לנו להבין טוב יותר את מנהגי הפולחן שהיו נהגים בתקופת המקרא, ואת הצורך האנושי הטבוע באדם בייצוג חומרי של דמויות אנושיות.
