בגזרת שפלת יהודה אשר במדינתנו הקטנה, ישנו מכלול לא קטן של מערכות מערות ייחודיות בצורתן ושימושם. עד כה ידוע על מעל 800 מערות כאשר כולן מתרכזות בגזרת יהודה.
ברוכים הבאים עמוק לבטן האדמה אל מערות הפעמון
קצת על המערות
מערות הפעמון שוכנות רובן באיזור שפלת יהודה שמדרום לירושלים וגובל עם צפון הנגב. המערות נקראו כך משום צורתן אשר זהה לצורת הפעמון.
שיטת חציבתן שונה מסוגי מערות אחרות, זאת משום החומר הרך בהם נחצבו. החומר קרוי קירטון ומראהו דומה מאוד לסלע גיר. היות שהחומר כל כך רך, שיטת החציבה בו הקלה מאוד על יוצרי המערות הללו.
החציבה של מערות האלו התבצעה מגובה הקרקע כלפי מטה ולא כפי שנהוג במערות אחרות שהחציבה מתבצעת בגובה הקרקע לדפנות או אחרת.
מערות הפעמון מזוהות בדרך כלל משום הפתח הקטן שנמצא בראשן, משם החלה החציבה כלפי פנימה כאשר ישנה התרחבות כלפי הדפנות. הדבר אפשר חיזוק טבעי של תקרת המערה ללא סכנת קריסה. ברוב המערכות ביצעו שימוש של אכסון תבואה, מזון , מאגרי מים ואף גידול יונים באמצעות יצירת טורי חורים וחריצים בדפנות לשם קינון.
החוצבים שיצרו את המערות , לא זרקו את חומר הגלם שנוצר כתוצאה מהכרייה, אלא עשו בו שימוש ליצירת לבני בנייה. למעשה מרבית שרידי היישובים העתיקים שאותרו בגזרה בנויים מאותן לבנים שנחצבו במערות אלו.
כמות המערות שאותרו עד היום עומדת על יותר מ-800 מערות, כאשר רובן חוברות אחת לשנייה באמצעות מנהרות ביניים. גובה המערה הממוצע עומד על כ-15 מטר ויש אף כאלו שנמצאו בגובה של 20 מטרים ואף יותר.
יוצרי המערות השתמשו בכלי אזמל מברזל, היות שלא היו צריכים יותר מכך על מנת לבצע חציבה בסלע הרך. במחקרים שבוצעו ברוב המערות נמצא כי יש הבדל ממשי בין המערות הקטנות לאלו הגדולות יותר. המערות הגדולות תוארכו לתקופה הביזנטית – שם בוצע בהן שימוש לתעשייה וייצוא. עיקר הפעילות שתועדה במערכת המערות הגדולות היתה בתקופה הערבית הקדומה, לעומת זאת , נמצאו לא מעט מערכות מערות פעמון קטנות יותר (יחסית) שאותן תארכו לתקופת בית שני – אשר בתקופה זו עשו שימוש בעיקר מקומי ולא לייצוא כמו במקבילות הגדולות יותר.
בחלק מהמערות הגדולות ניתן לראות עד היום סמלי צלב אשר חרותים בחלק העליון של המערה ומנגד כתובות ערביות שנמצאות בחלקן התחתון של המערה.
מערות הפעמון בגן הלאומי בית גוברין מרשה וקצת מעבר
הגן הלאומי בית גוברין מרשה משתרע על שטח של כ-5000 דונם ונמצא בגובה של כ-400 מטרים מעל פני הים. עיקר השטח בגן מכיל מאות מערות פעמון ומנהרות תת-קרקעיות המחברות בניהן.
בתחומי הגן הלאומי , עשרות מערות מסוגים שונים , מערות קבורה מרשימות , מערות שנועדו לאכסון מים, תבואה , גידול יונים (מערות קולומבריום) וחללים תת קרקעיים מדהימים ביופיים ועיצובם.
במרכז הגן בחלקו הגבוה ביותר שוכן תל מרשה , תל עיר עתיקה מהתקופה ההלניסטית (המאה ה-2 וה-3 לספירה) אשר היתה עיר משגשגת ומפותחת לתקופתה. העיר חוותה אירועים רבים ונחשבים בעת פעילותה, בניהם כיבושה על ידי יוחנן הורקנוס בעת התקופה החשמונאית , שם גייר בכפייה את כל תושביה. בעת התקופה הרומית של היישוב , נטשו רוב תושביו את מרשה והקימו עיר בסמוך – כיום בית גוברין , שם הקימו את העיר שהפכה לבירת אדומיאה המערבית. במרוצת השנים בית גוברין שגשג בתקופה הצלבנית עד לשנים הראשונות של המאה העשרים, אשר יושב בידי ערבים מקומיים. אז המקום נקרא ג'וברין ומפה שמו כיום שעוברת – בית גוברין.
נחזור למערות בגן הלאומי , מגוון המערות הגבוה מאפשר בילוי איכותי לכל המשפחה ונוח כמעט לכל גיל. בימים חמים אלו – מהוות המערות (רובן לפחות) מפלט איכותי מהשמש היוקדת בחוץ.
איך מגיעים?
לגן הלאומי בית גוברין מרשה מגיעים משני כבישים עיקריים, הראשון: נוסעים על כביש 40 לכיוון באר שבע, עד צומת פלוגות , שם פונים שמאלה לכביש 35 , חולפים על פני קרית גת מזרחה, ממשיכים עם הכביש לאורכו עד להגעה לצומת הכניסה לקיבוץ בית גוברין, פניה ימינה תוביל אתכם לכניסה לגן הלאומי.
לבאים מכיוון ירושלים, מגיעים לכביש 38 לכיוון בית שמש, חולפים דרומה לאורך הכביש על פני בית שמש וממשיכים לכיוון צומת עזקה, משם ישירות לצומת הכניסה לקיבוץ בית גוברין והגן הלאומי.
הכניסה למקום בתשלום. חניה בשפע.
גלריית תמונות – צילום: אפי אליאן