היסטוריית המלחמות של מדינת ישראל כוללת שמות ומקומות שלא נשכח במהרה. נקודות מוקד ברחבי הארץ אשר ייזכרו לעד לאחר קרבות קשים בהם נפגעו ממיטב לוחמי ישראל. גבעת לטרון ובניין המשטרה מעליה, כאשר במקום התחוללו קרבות תופת, דרכם – נפרצה הדרך לירושלים. בצפון הארץ, שם מצודת המשטרה של נבי-יושע, אשר דרכה נפרצה הדרך ליישובי הגליל המזרחי לאחר ששילמנו בדמם של הטובים בלוחמי הפלמ”ח, ובדרום, יישובים רבים נצורים וקיבוץ נגבה אשר הותקף אינספור פעמים על ידי האויב אשר תפס את מבצר המשטרה הבריטית. כאן נביא את סיפורה של “המפלצת שעל הגבעה”, מצודת המשטרה אשר הפכה ברבות השנים למעוז זיכרון עבור לוחמי חטיבת גבעתי של תש”ח – זהו סיפורה של משטרת עירק סווידאן
כתב: אפי אליאן | צילומים: ארכיון אוטו הופמן, ארכיון מע”צ , ארכיון המדינה, ארכיון הפלמ”ח, אוסף זולתן קלוגר, אוסף מנדלסון הוגו, ארכיון לע”מ , אוסף Imperial War Museums , אוסף KATCOFF SEYMOUR ,
אפי אליאן , מורן יונה אליאן, ארכיון יד יצחק בן צבי, צילומי אויר: אפי אליאן
בפתח הדברים – פעילות משטרת המנדט הבריטי בגזרה – כיס פלוג’ה
בדומה לתחנת המשטרה בבית ג’ברין, גם זו – משטרת עירק סווידאן הוקמה על הדרך המובילה מחברון לאל מג’דל (אשקלון – של היום). המצודה היתה אחת משלושת מצודות שפעלו על הציר המדובר, כאשר משטרת בית ג’ברין ומשטרת עירק סווידאן אשר בנייתן הוטלה על הקבלן – הארי פ. קיי ואילו המצודה המערבית בציר הוקמה בידי “מפעל כללי יפו שות’ “. כל אלו כאמור, כמו קבלנים נוספים פעלו תחת תפעול אחיד עיקרי של מע”צ – מחלקת עבודות ציבוריות.
הקבלן המבצע הקים אמנם את תחנת משטרת בית ג’ברין ממזרח לכיס פלוג’ה, אך באשר למשטרת עירק סווידאן, עבודות הבנייה נתקלו בקושי תכנוני בשל תוואי השטח עליו היה מתוכנן להבנות מבצר המשטרה. לאחר עיכובים שחלו מצד המהנדסים הערבים של הקבלן, הוחלט במחלקת עבודות ציבוריות להפנות למקום מהנדס ישראלי – ברוך ספיר, אשר הצליח בזמן קצר ליישר את ההדורים ולהמשיך את עבודות הבניה של תחנת המשטרה, המהנדס פעל בשילוב של ידיים עוזרות מקיבוץ נגבה הסמוך ובאמצעות פועלים של חברת סולל בונה.
הגזרה, באמצע שנות שלושים עד תחילת שנות הארבעים היתה יחסית גזרה שקטה, חרף מיקומה האסטרטגי של המשטרה על ציר דרך ראשית אשר חיברה את הנגב עם מרכז הארץ – גדרה, מזכרת בתיה, רחובות וראשון לציון.
שלב התכנון של בניין המשטרה הסתיים ביום 15.1.1940, אז הועברו השרטוטים המוסכמים לקבלן המבצע וסיום הבניה היה כשנה לאחר מכן. תחנת המשטרה קיבלה בתחילה את השם “משטרת פלוג’ה” , זאת בשל שם הגזרה אשר הוקמה המשטרה במרכזה, אך לאחר זמן קצר, שונה שמה של המשטרה ל “משטרת עירק סווידאן” וזאת בשל הקרבה לכפר הערבי הסמוך נושא שם זה.
במהלך תקופת המנדט הבריטי בפלשתינה של ארץ ישראל, הוצעה על ידי ועדת אונסקו”פ (מטעם האו”ם), תוכנית לחלוקת הארץ המערבית לנהר הירדן לשתי מדינות עבור שני העמים. מדינה יהודית ומדינה ערבית ובחלק קטן, שטח בינלאומי. תוכנית החלוקה זכתה לרוב קולות בעצרת הכללים של האו”ם ביום 29 לנובמבר 1947 – מה שרבים מכירים בשם “החלטת כ”ט בנובמבר”.
ההחלטה אמנם התקבלה באהדה רבה מצד מנהיגי הישוב היהודי, אך מצד שני – נדחתה על ידי הנהגת ערביי ארץ ישראל. בסופו של דבר התוכנית לא יושמה כפי שתוכנן, אך עיקרי התוכנית הובילו לסיום דרכו של המנדט הבריטי בארץ ומשם – הקמת מדינת ישראל.
מצודת עירק סווידאן וגם הכפר הערבי הסמוך, נכללו בשטח המדינה הערבית, אך השטח עליה נבנתה המצודה היה בבעלות יהודית. מחלוקת לא קטנה בפני עצמה. אך למרות הבעלות על הקרקע, פעלו הבריטים למסירת תחנת המשטרה לידי הכוחות הערבים שישבו בכפר מעבר לכביש.
ברחבי הארץ, נהגו הבריטים לחלק את תחנות המשטרה בהתאם ליישובים הסמוכים לתחנה, אם היה מדובר באזור עם יישובים ישראלים, הרי שנמסרו מפתחות התחנה לראשי ועד היישוב, אם היו תחנות משטרה בסמיכות לכפרים ערבים – נמסרו התחנות למוכתרי הכפר. פעולה שאולי נשמעת די הגיונית, אך במשטרה זו הדבר הוביל למצב נפיץ ביותר בשל הקרבה ליישובים ישראלים נוספים שהוקמו בסמוך. כמו כן כאשר בתחנות אחרות, פעלו השוטרים הבריטים לעזוב את התחנות ימים ושבועות טרם סיום המנדט, הרי שבמשטרת עירק סווידאן פעלו הבריטים אחרת, שכן לא עזבו את תחנת המשטרה עד 12/5/1948 – יומיים בלבד לפני סיום המנדט באופן רשמי עם עזיבת הנציב העליון מהארץ.
השוטרים הבריטים ארזו ביום ההוא את חפציהם וציודם, העמיסו את הטנדרים והמשאיות ויצאו בסמוך לשעה 18:00 מהחצר התפעולית של תחנת המשטרה לכביש הגישה ומערבה לכיוון אל-מג’דל. כמה עשרות ערבים אשר שכנו בכפר הסמוך, הגיעו מצידה השני של תחנת המשטרה, נכנסו לבניין הראשי של ותפסו את עמדותיהם. נספר שאלו אשר תפסו את המצודה הבריטית היו פעילים של “האחים המוסלמים” ארגון טרור סוני שהתפתח במצרים ופלש לארץ באותה עת. אנשיו היו אחראים למספר לא קטן של מתקפות נגד יישובים ישראלים בסביבה אך פעולות אלו נכשלו ברוב הפעמים.
בכל אופן – אנשים אלו שמרו על תחנת המשטרה עד הגעת פלוגות של חיל המשלוח המצרי, לפעילים אלו הוצגה מטרה , לשמר את ציר התנועה עבור הצבא המצרי אשר באותה עת כבר היה בדרכו לעבר ישראל. עם הגעתם לאחר מספר ימים למצודה, החלו להחזיק בה ובדרכים הסמוכות המקשרות בין אזורי הארץ. האזור כולו הפך להיות בשליטה מסוימת של הצבא המצרי.
המפלצת שעל הגבעה
פעילי הארגון “האחים המוסלמים” שולטים בשלב זה בתחנת המשטרה, בדרך הראשית ובכלל, בסביבה כולה לרבות – קיבוץ נגבה, יישוב יהודי המרוחק לכל היותר קילומטר אוירי בלבד מהמשטרה.
המבנה המבוצר, הוקם על גבעה מעל הקיבוץ, מה שהעניק נקודת תצפית ברורה וגבוהה על כל מבני ומתקני הקיבוץ. שלא לדבר – טווח פגיעה ישיר ונוח לכל נקודה שיבחרו. הקיבוץ הפך להיות מטרה בכל חלקיו ואכן המתקפות לא אחרו לבוא.
בספרו של אלוף יצחק שדה על משטרת עירק סווידאן “כיצד נלכדה המצודה”, מספר על הצבא המצרי אשר השתקע והתבסס היטב במצודה, האויב תלה את דגלו על המגדל הדרומי מזרחי – המגדל הגבוה של המשטרה מבין השניים ואף הגביהה את מוט הדגל מעלה למען יראו את סמלו של “צבא פרעה” , דגל אשר מתנוסס בגאווה למען יפחיד את בני ישראל למרחוק. אך הדבר לא באמת הרשים את התושבים הישראלים, כך מספר שדה, אלא עצבן, הרגיז ועורר שנאה. אך אימה לא היתה שם. גובהו של הדגל המצרי היה כהסבר לעין האויב הצופה על כל תנועה ביישובים הסמוכים ועל כן היה עליהם לנקוט במשנה זהירות.
קיבוץ נגבה, אשר היה הקרוב ביותר למצודה סבל מירי קל ועד למטחי פגזים מדי יום. המשק הקיבוצי והמבנים נהרסו פעם אחר פעם. אנשי הקיבוץ חפרו את מתקניהם מחדש הפעם – לתוך בטן האדמה, הקיבוץ כולו הפך לתל חורבות אשר מסתיר תעלות, בונקרים ומסביב לכל זה עמדות הגנה תת-קרקעיות אשר מופנות בעיקר מול “המפלצת של הגבעה”.
התגובה הישראלית – שמונה מתקפות
מנהיגי היישוב החליטו שלא עוד. הקיבוץ הסמוך הורחב פעם אחר פעם, מספר ההרוגים בקרב תושבי הקיבוץ עלה בכל שבוע, המתקפות על רכבי האספקה לקיבוץ ויישובי הסביבה התגברו משבוע לשבוע, על כן הוחלט על פתיחה במתקפת תגובה.
המשטרה הותקפה בידי לוחמי גבעתי שמונה פעמים בסך הכל. פעם אחר פעם וכל התקפות אלו נכשלו מול האויב המצרי. מצודת המשטרה המבוצרת, הוכיחה את יכולותיה בהגנת אלו שישבו מאחורי קירות הבטון העבים ממש כפי שתוכננה להיות.
הניסיון הראשון לתפיסת המצודה, הוטל על ידי חטיבת גבעתי בפיקודו של שמעון אבידן. אבידן, שהיה כבר בעל נסיון בתפיסת תחנת משטרה אחרת עם עזיבת הבריטים (משטרת קטרה) , ביקש לבצע מהלך דומה לזה בקטרה גם מול משטרת עירק סווידאן. המהלך כלל השתלטות “עדינה” על תחנת המשטרה באמצעות איומים מול מפקד תחנת המשטרה טרם עזיבתו. אך בשל התנגדותו של מפקד נגבה – יצחק דובנו בוטל המהלך. ההתנגדות מצד דובנו הגיעה לאחר שעל פי מידע שהיה בידו, ביום עזיבת הבריטים (12.5.1948) נכנסו מקום כארבעים מצרים אשר תפסו עמדות, לעומת זאת על פי מידע שהגיע מ”שירות הידיעות” של ההגנה יום למחרת – נמסר שהמצרים עזבו את המצודה ובמקום נותר כוח של 6 לוחמים בלבד. בשל מידע זה הוצע ב 13.5.1948 לבצע תקיפה על המשטרה באמצעות הגדוד השני של חטיבת הנגב, טרם הגעת הפלוגות של חיל המשלוח המצרי למשטרה, אך קצין האג”ם של חטיבת הנגב סירב לאשר פעולה זו. עד היום ישנם הסבורים כי בשל דחיית פעולה זו, אבדה ההזדמנות לכבוש את המצודה מידי האחים המוסלמים טרם הגעת הצבא המצרי למקום.
לפיכך, הנסיון הראשון התקיים רק ב-14.5.1948, יומיים לאחר עזיבת המשטרה מידי הבריטים, לאור המידע השגוי שהגיעה מ”שירות הידיעות” נשלחה לתפיסת בניין המשטרה מחלקת משוריינים אחת בלבד (גדוד 53). נסיון התקיפה נחל כישלון גמור בשל גודל הכוח המצרי העצום שהתיישב במצודה.
הנסיון השני, התקיים מספר ימים לאחר מכן, בלילה שבין ה18 ל-19 לחודש מאי 1948. מי שביצעו מתקפה זו היו לוחמי גדוד 53 וגדוד 54. ההתקפה בוצעה מצידה הצפוני של של המשטרה (צד האורוות ופתח הכניסה לכלי רכב לחצר הפנימית) אך גם נסיון זה כשל נחרצות בשל תכנון לקוי, בו מתוך פלוגה תוקפת ייעדה רק מחלקה אחת בלבד לפריצה ואילו השאר לחסימה ואבטחת הצירים. בעת התקרבות הלוחמים לשטח המצודה, הופעלו פצצות תאורה רבות עוצמה אשר חשפו את מיקומי הלוחמים ועל כן אלה נאלצו לסגת אחורה.
הנסיון השלישי התקיים אף הוא מספר ימים לאחר הנסיון הקודם, בלילה בין ה21 ל-22 לחודש מאי 1948. הפעם תוכננה המתקפה באמצעות כוח מעורב של חטיבת גבעתי, בתכנון המתקפה צירפו שלוש כוחות לפריצה, אך עצם העובדה כי פוזרו לשלבים גרמו לנפגעים רבים בקרב הלוחמים הישראלים, עם אור ראשון – כאשר נחשפה התמונה לפיה ישנם 3 הרוגים ועוד 40 פצועים, הוחלט לסגת אחורנית.
הנסיון הרביעי כבר התקיים כשבועיים לאחר המתקפה השלישית , בלילה שבין ה10 ל-11 לחודש יוני 1948, מספר שעות בודדות לפני כניסתה לתוקף של “ההפוגה הראשונה” של מלחמת העצמאות, (הפוגה שהוצעה על ידי מתווך האו”ם להפסקת אש. הפוגה זו ארכה כארבעה שבועות בסך הכל) – נערכה מתקפה רביעית לעבר המצודה, גם הפעם ניסו לבצע את התקיפה מכיוון צפון, אך הפעם למרות כמות גדולה של לוחמים של חטיבת הנגב, נכשלה גם מתקפה זו בשל כוח התנגדות עצום מצד הלוחמים המצריים שבמשטרה, ובנוסף כוחות מצריים שלחמו מהאויר ומהיבשה עם הגעתם לשם סיוע לאחיהם. לאחר קרב ארוך שהתחולל עד אור ראשון נסוגו הלוחמים הישראלים כאשר עימם לוחם הרוג ושני פצועים.
הנסיון החמישי התקיים כמעט חודש לאחר התקיפה הרביעית, בלילה שבין ה8 ל-9 לחודש יולי 1948 עם סיום “ההפוגה הראשונה” , הלוחמים הישראלים אשר הספיקו כבר להפוך ללוחמי צה”ל רשמיים, בזכות טקס ההשבעה שהתקיים במהלך זמני “ההפוגה הראשונה”, יוצאים כבר היישר למבצע תחת שם רשמי בשם “אנ-פאר” (קיצור של אנטי פארוק) , מי שאחראים על את המבצע הינם לוחמי חטיבת גבעתי של תש”ח אשר התאחדו עם חטיבת הנגב, במטרה לפרוץ את דרכי הגישה אל הנגב הנמצא תחת מצור. במהלך מבצע זה, ניסו בפעם החמישית לתפוס את מבנה משטרת עירק סווידאן, תוך כדי שהם מבצעים תקיפה מכיוון צפון של הכפרים הערבים הסמוכים – עירק סווידאן וכפר בית עפה, במקביל לתקופה נוספת מצד דרום של המצודה (בניין החזית). אך למרות המתקפה המרשימה והתכנון העמוק, גילו ברגע האמת כי סביב המשטרה גדר תיל חמישית אשר עליה לא ידעו אנשי המודיעין לספר. נספר כי המשטרה הבריטית בתחילת דרכה, טרם נתפסה בידי המצרים, הוקפה בגדר תיל אחת במרחק מסויים מהבניין דרך קבע, לאחר שהמצרים תפסו בה, פרסו סביבה גדרות נוספות, במטרה לעכב את האויב ככל שיהיה וינסה להגיע לקירות המבוצרים. לכן גם פה נפל הנסיון החמישי במספר שכן לא הצליחו להתגבר על הגדר החמישית בחסות החשיכה. עם אור ראשון התקבלה פקודה לסגת על מנת שלא לחשוף את הלוחמים הישראלים לירי באור יום. לאחר חזרת הלוחמים למעוזם, נמצא שהכוחות הישראלים ספגו במתקפה זו שלושה הרוגים ושני פצועים.
בנסיון השישי, קצת יותר משלושה חודשים לאחר הנסיון הקודם, בלילה בין ה-19 ל-20 לחודש אוקטובר 1948 נערך נסיון נוסף של חטיבת גבעתי לתפיסת המשטרה. הפעם, הכוחות שהיו כבר בחלקם עם הכרות מוקדמת של השטח, הצליחו לחדור דרך שתי גדרות תיל, אך כאשר הגיעו לגדר השלישית זוהו בידי הלוחמים המצריים שבמצודה ואלו החלו במטח אש כבדה לעברם. בשל כך נאלצו הלוחמים הישראלים לסגת. כאשר תוחקרו נסיבות הכשלון לפעולה זו, צוין כי לא העריכו מראש כי בבניין המשטרה שוכנת פלוגה מצרית המחזיקה במספר גדול של מקלעים. בנסיון זה נהרגו שני לוחמים ועוד נוספו שישה פצועים.
אך לא די בכך לניסיון השישי, שכן מספר שעות לאחר מכן, אחר הצהרים של ה-20.10.1948 מחליטים בצד הישראלי להוציא מתקפה אוירית על המצודה.
המטוסים – מסוג בריסטול – בופייטר Bristol Type 156 Beaufighter מספר זנב: ד-171 ו- ד-172 המריאו מרמת דוד שעל סיפון כל אחד 4 מהם פצצות במשקל 100 ק”ג , שתי פצצות נוספות לכל אחד במשקל של 30 ק”ג ותחמושת תותחים נוספת. המטוסים עצמם היו יועדו לשני אנשים בלבד ואכן ד-172 אכן אויש בשניים, אך במטוס השני ד-171 הצטרף אדם שלישי אשר על פי העדויות ניצב בין המושב הקדמי למושב האחורי במטוס הסברה שעלתה כי אמנם אותו אדם לא היה אמור להיות על הטיסה המדוברת אך מאחר ורצה לבחון מתקן ייחודי לשחרור פצצות אשר פותח על ידו הצטרף לטיסה לשם בדיקתו.
שני המטוסים ביצעו טיסה בגובה של כ-4000 רגל ובאזור עקיר (קרית עקרון של היום) החלו בהנמכה לעבר אזור תחנת המשטרה הבריטית. כאשר הגיעו לאזור, הנמיכו לשם הטלת הפצצות, ד-171 נצפה מנמיך ומטיל פצצות על מבנה תחנת המשטרה ופוגע בהצלחה בחצר הצפונית אך כאשר ניסה לבצע ירי תותחים, נתקע התותח והמטוס החל מבצע סיבוב נוסף. המטוסים החלו לנסוק שוב מעלה לכיוון בית דראס , משם תכננו לבצע גיחת תקיפה נוספת על תחנת המשטרה הפעם מצד מזרח. בשלב זה מנסה המטוס השני לבצע אף הוא הטלת הפצצות אך בשל תקלה בשחרור הפצצות לא מצליח והחליט לשגת מרדיוס התקיפה לשם בדיקת מערכות.
כאשר חזר ד-172 לגזרה, מבחין במטוס ד-171 אשר נמצא בקו ישיר מול תחנת המשטרה ומבצע ירי תותחים ובאותה עת נפגע כתוצאה מירי במקביל מתוך חצר תחנת המשטרה. בשל ירי התגובה המצרי, נפגע המטוס במנועו והחל לצאת עשן שחור מחלקיו השונים. המטוס הפגוע מנסה לתמרן בין מטחי הירי לעברו ופונה לכיוון מערב שם מנועו נכשל והמטוס החל ליפול ארצה. המטוס השני מנסה לעקוב אחר המטוס הפגוע במטרה לאבחן את מצבו באזור פלוג’ה, שם ניתק קשר העין בין המטוסים ומטוס -ד-172 חוזר שוב לכיוון תחנת המשטרה עיראק סווידאן מבצע הקפות מעל המקום. משלא מצליח לשחרר את הפצצות הנותרות, מדווח בקשר על הפלת המטוס השני ומבצע טיסה ישירה לכיוון הים לשם הטלת הפצצות הנותרות בים אך גם שם חזרה התקלה והמטוס ביצע גיחת חזרה לרמת דוד ונחת בשלום.
לקריאה בהרחבה על מציאת שרידי המטוס מהמתקפה על משטרת עירק סווידאן לחצו כאן
הנסיון השביעי כבר היה תהליך ארוך ומייגע של תחקירים ולימוד דקדקני של חומר מודיעיני על אופי המצודה והאנשים הלוחמים הנמצאים בה. יומיים לאחר הנסיון הקודם, מגיע לסביבת המשטרה גדוד 51 של חטיבת גבעתי ומנסה בדרכו לפרוץ לבניין. הכוח מצליח לחצות שתיים מתוך חמשת גדרות התיל והצליח להתקרב למרחק של חמישים מטרים בלבד מקיר המצודה. אך לפתע נפתחה לעברם אש תופת מתוך בונקר תת קרקעי שנחפר בצידה הדרומי של המצודה (חזית הבניין). מפקד המחלקה לא מתבלבל מהתפנית הלא צפויה ומורה למספר לוחמים להסתער לכיוון הבונקר ולבצע ירי ללא הפסקה עד שהצליחו לנטרל את יושביה. בשלב זה לוחם נוסף נכנס למשוריין עמוס חומר נפץ והחל לנסוע לכיוון המצודה, עד אשר התקרב למרחק של שלושים מטרים בלבד, אז פוגע ברכב פגז נ”ט שגורם לפיצוץ עצום של חומר הנפץ. הפיצוץ העז גבה קורבנות אך גם הביא לפריצת גדרות התיל ומפה התאפשר לכוח התוקף להתקדם הלאה עד לקיר המערבי של המצודה.
הקרב נמשך שעות רבות ואור ראשון כבר עלה, בשל הסיכון בחשיפת הלוחמים, הוחלט לסגת בשלב זה. בחזרתם נמצא כי בסבב זה נהרגו 5 לוחמי גדוד 51 ועוד 26 פצועים במצבים שונים.
הנסיון השמיני – “מבצע שמונה”
לאחר שבעת הניסיונות הלא מוצלחים במיוחד, לקח יצחק שדה את המושכות לידיו. לאחר תחקיר שקיים לגבי כל הניסיונות הקודמים, הגיע למסקנה כי הנסיבות לכישלונות החוזרים ונשנים נבעו בעיקר מהעדר נסיון לנטרל את אש האויב מול מוקדי היציאה שלה. בתחילה סברו כי יהיה עדיף לתקוף את מבנה המשטרה באמצעות טנקים ומשוריינים, אך מאחר ודרכי הגישה למשטרה היו מוגבלים ברובם – היה חשש שהכלים התוקפים ייפגעו כתוצאה מתותחי נ”ט אשר קיימים בידי המצרים השוכנים במבנה.
לאחר סקירה של תוואי השטח סביב המצודה, מצא שדה יחד עם קציני המטה שלו כי עליהם לאלתר דרך גישה מכיוון צפון מערב. הדרך היתה מתחת לקו הראיה של כפר עפה שהיה מצפון למצודה או עירק סווידאן מהצד הדרום מזרחי. כמו כן , יצחק שדה החליט כי התקיפה תהיה הפעם דווקא בשעות היום , לקראת השקיעה ותתבצע ממערב למזרח, בדרך פעולה זו סבר כי השמש השוקעת תסנוור את האויב במשטרה ותקשה עליו לבלום את מהלכי המתקפה הישראלים.
על מנת לאפשר גישה נוחה למשטרה, קבע שדה כי בסמוך לתחילת התקיפה, יבצעו הפגזה ארטילרית על המשטרה ועל הכפרים עירק סווידאן ובית עפה, זאת במטרה לרתק את האויב ולמנוע תגבור כוחות אויב לבניין המשטרה. המתקפה תוכננה לשעת צהרים החל משעות אחר הצהרים באמצעות יחידות קומנדו ושיירת טנקים.
מספר ימים לפני הקרב המתוכנן לניסיון השמיני, יצחק שדה מעביר את עמדת הפיקוד שלו למשטרת באר טוביה (משטרת בטאני), זאת על מנת להיות שליטה בקרבת מקום ולפקח על ההכנות. שם במושב, נפגש עם מפקד המחוז ומשפחתו ודנו על האיום הקיים מהמצודה לאורך החודשים האחרונים.
מבצע שמונה יוצא לדרך
שעה 14:00 בצהרי היום ל-9 בנובמבר 1948 המבצע יוצא לדרך. יצחק שדה מורה על התחלת הפגזה ארטילרית ישירות אל בניין המשטרה ומקביל גם לעבר הכפרים הסמוכים כמתוכנן. חלק נכבד ההפגזות התגלו כיעילות ומדויקות מאוד, זאת בשל העובדה שהצליחו לפגוע במספר עמדות ירי על גג המצודה. עשן שחור עלה ממבנה המשטרה המרוחק. . כך נמשך המצב כמעט שעתיים, זמן שכולו הפגזות בתזמון קבוע. יצחק שדה מורה להגביר את קצב האש על המשטרה, במהלך פעולה זו שער הכניסה המצודה לכלי הרכב נפגע מפגיעת פגז ישירה. הלוחמים רואים למספר דקות את פנים החצר ולאחר מספר רגעים, אותו שער כבד שנפגע – נסגר באורך פלא על ידי המצרים ששהו בחצר המשטרה. “אין ספק שהמפקד המצרי בפנים המשטרה – יתנגד בכל הכח”.
בשלב מסוים של ההפגזות, נראו מספר חיילים מצרים נוטשים את המשטרה ונמלטים לכיוון כפר עירק סווידאן, אך לא ויתרו להם, האש הישראלית רדפה אותם ואף השיגה את חלקם. דבר זה עודד את הלוחמים הישראלים להמשיך את ההפגזות הכבדות לעבר המצודה. הפגיעות נראות היטב בכל חלקי המשטרה ובסביבתה. פגיעות ישירות בגדרות התיל סביב הבניין, על גגות הבניין, גם בחצר מספר פגיעות משמעותיות. במקביל, ירי מקלעים לעבר חלונות ואשנבי המשטרה, מהם נראים מפעם לפעם קני הרובים המצריים אשר מנסים לירות חזרה לעבר הכוח הישראלי ממול.
בשעה 15:47 אחד מהפגזים שנורו לעבר המשטרה פוגע בעמוד הדגל המצרי אשר התנוסס על המגדל הגבוה. הדגל המצרי נופל מטה ומכאן , כך מתאר יצחק שדה – “כשנפל הדגל נראה כי הניצחון כבר בידנו…”
הלוחמים פורצים בשמחה ובקולות ניצחון ואף יוצאים מהתעלות, אך מפקדיהם מורים להם לחזור ולהמשיך בירי , בשל החשש כי יפגעו מירי תגובה מצרי.
זמן קצר לאחר נפילת הדגל, הפגזות הארטילריה פוסקות ומפה מתחילים להתקדם שיירות המשוריינים לעבר בניין המשטרה. טנקים ולוחמים מתקרבים לגדרות התיל הסובבים את המבנה המבוצר, באמצעות מטעני חבלה מסוג פצצות בונגלור אשר הונחו על הגדרות, הצליחו לפרוץ את דרכם פנימה עד לקיר המערבי של המצודה.
חבלני גדוד 89 הניחו מטען חבלה רב עוצמה בצמוד לקיר מעל קו הבסיס התחתון, הפעילו את מנגנון הנפץ שגורם לקול נפץ אדיר. ענן שחור עולה על הקיר המערבי ואבק רב מתפזר. הפריצה תתאפשר כעת דרך הקיר, כך מספר יצחק שדה, דרך עקיפה שכנראה לא חשבו עליה המצרים. לפי מידע מודיעיני שהתקבל לפני המתקפה, נודע כי המצרים הקימו בונקר או עמדה מרשימה מול פתח דלת הברזל הצרה בהמשך הבלוק, דלת שבמקורה נועדה ליציאת החירום מהמצודה בצד המערבי. אך הפיצוץ היה כמה מטרים דרומה משם, “מכאן המצרים לא יצפו לפריצה ממקום זה…”
דקות בודדות לאחר הפיצוץ העז, ממש רגע לפני שפרצו פנימה פלוגת לוחמים כדרך הפתח שנפער לקראת תפיסתם של חיילי אויב המצרי שהסתתרו בחללים הצמודים, מבחינים הלוחמים הישראלים בהתרחשות כלשהי בסמוך לפתח המפויח שנפער בקיר המשטרה. בעוד אלו שואלים את עצמם במה מדובר,לפתע המצרים החלו יוצאים דרך הפתח בקיר. המצרים מבוהלים יוצאים ללא נשקם, כאשר ידיהם מורמות בכניעה מעלה.
האם ניצחנו? ניצחנו! ניצחון לנו על המפלצת שעל הגבעה.
הלוחמים הישראלים היושבים בתעלות ובחפירות, בעמדות ובכלים המשוריינים קמים ממקומם ומברכים איש את רעהו, הניצחון הוא של כולם!
אלה החלו מתקדמים ומקיפים את עשרות לוחמי האויב המצרי, יצחק שדה עולה עם הג’יפ לכיוון המצודה, שדה מתאר בכתביו את המראה של המצרים כאשר הם – מבוהלים, מוכי תמהון אדומי עיניים ובעיקר מושפלי ראש ומורמי ידיים עם פחד מוות בעיניים…” אך כאן, לא די בלהקיף את חיילי האויב המצרי, מפקדי הפלוגות מסתובבים סביב השבויים ומגנים עליהם מלוחמינו שלנו, לבל יפגעו בהם. אמנם אלו האויב לפני זמן קצר, אך כעת הם בגדר שבויים.
מפקדי הגדודים מגדירים לוחמים לתפיסת עמדות מפתח בבניין המשטרה. דרכי הגישה למשטרה נחסמות. המפלצת בידינו!.
בסך הכל הוצאו מבניין המשטרה 78 שבויים מצרים חיים ועוד 27 הרוגים שאותרו בחלקיה השונים של המשטרה. בקרב זה, השמיני במספר אשר בסופו של דבר הצליחו אף לתפוס במצודה, נהרגו בצד הישראלי שישה לוחמים ועוד 14 פצועים במצבים שונים. במבנה המשטרה נתפסה תחמושת וכלי נשק מצריים בכמות עצומה, בין כלי הנשק נתפסו ארבעה מקלעים בינוניים, שתי מרגמות ומספר מטולי פיאט אשר ידועים כיעילים בתקיפה נגד משוריינים.
ולאחר מלחמת העצמאות
המבנה המבוצר שאליו ניסו לפרוץ הכוחות הישראלים במשך פעמים רבות, ננטש עם סיום מלחמת הקוממיות. המבצר, אשר ספג פגיעות רבות של פגזים וקליעים, הפך כמעט לבלתי אפשרי לשימוש במצבו. המבנה אינו שימש עוד את הכוחות הלוחמים או בכלל כתחנת משטרה מקומית כפי שיועד בתחילת דרכו בתקופת המנדט.
משנת 1949 והלאה, היו מבקרים רבים במצודה, בעיקר ביקורי תיירות, מורי דרך אשר סיפרו את סיפורי מורשת הקרב של המקום, לוחמים שהגיעו עם קבוצות ויחידים לספר את סיפורם מהקרב על המצודה. אך עם זאת המקום שנותר פרוץ ונטוש מאז הקרבות, הפך גם כמקור לחומרי גלם עבור גנבי ברזל ומתכת. כן כבר מאז. מהמבצר נשדדו חלקים רבים, חלונות, זגוגיות – לפחות מה שנותרו שלמות לאחר הקרבות, פורקו מחלונות משטרה. הסורגים, למרבה המזל ברובם נותרו מקובעים היטב לקירות המבנה ועל כן נותרו בחלקם עד עצם היום הזה. אך דלתות שנעקרו ממקומם ומסגרות נוספות פורקו בידי גנבים אלה ויתרה מכך – כלים סניטריים וצנרת אינסטלציה פורקו אף הם.
מי הבעלים של המבנה הנטוש?
במהלך התחקיר שנערך בהמשך לתקופותיה השונות של המצודה, חיפשתי לדעת את ההיסטוריה לאחר מלחמת העצמאות. במשך תקופת המנדט הבריטי , מאז הקמתה ועד התפיסה במהלך מלחמת העצמאות די ברור מה עבר בה ועליה. אך מה היה לאחר מכן? למי המצודה שייכת? אחרי הכל – גם מבנה נטוש שייך בסופו של דבר לגורם כלשהו.
ובכן, במהלך החפירות בעשרות תיקיות ומאות מסמכים הקשורים בבניין הטיגארט של משטרת עירק סווידאן, הגעתי לתיקייה שהתחבאה לה בתוך תיקייה הקשורה בתחנת משטרה בריטית אחרת, שם מסופר סיפור די משעשע הקשור בבעלות המבנה או יותר נכון – ההתכחשות לבעלות המבנה. אנו מדברים על תקופה מסוף שנות הארבעים ועד לתחילת שנות השישים של המאה הקודמת.
הסיפור מתחיל במכתב שגרתי שנשלח במהלך חודש יולי 1949 ממחלקת עבודות ציבוריות (להלן מע”צ) אל משרד הבטחון / צה”ל, בו מתייחסים לבניין המשטרה עירק סווידאן כמבנה שהתפנה מידי שירות צבאי ומאחר ומחלקת עבודות ציבוריות אמונים על תחזוקת בנייני הממשלה השונים, מבקשים מכורך המציאות למסור את המבנה הנטוש לידיהם, במכתב מציינים בסעיף מפורש שעל המשטרה להעביר את המבנה לרשותם לרבות כל החפצים בעלי הערך שנותרו בו, דרישה די תמוהה, בייחוד שבשל הידיעה שעוד טרם ננטש המבנה, זה עבר קרב מהקשים ביותר שידעו מבני המשטרה הבריטים. הסיכוי שנותר רכוש זה או אחר תלוש מהמציאות.
התגובה מהמטה הארצי של משטרת ישראל לא אחרה לבוא, מספר ימים לאחר מכן במכתב מענה, טוענים כי המכתב שהתקבל ממחלקת העבודות הציבוריות אינו ברור להם, הנ”ל ממשיכים ומציינים כי הבניין של משטרת עירק סווידאן כלל לא שייך למשטרת ישראל ואינו נמצא ברשותם כלל ומעבר לכך – מעולם לא הועברה הבעלות מצה”ל למשטרת ישראל. עוד מוסיפים במכתבם על קשיים קבועים בתקשורת מול מהנדס מחוז תל אביב – מי שאמור להחזיק במבני הממשלה השונים גם במקרים אחרים ועל כן דורשים פגישה משותפת בין כל הצדדים על מנת להבין מי הבעלים של מבנה זה.
מכאן תכתובות שונות שהמשיכו גם בחודש הבא וגם זה שלאחריו מאז המכתב הראשון. בתכתובת נטען שוב ושוב לסוגייה – מי הבעלים של מבנה המשטרה עירק סווידאן. בתחילת חודש נובמבר 1949, שוב יצא מכתב מהמטה הארצי של משטרת ישראל, לפיו גם לאחר בירורים ושיחות עם מהנדס המחוז, הטענה לפיה בניין המשטרה אינו ברשות משטרת ישראל ולא עבר לידיה מעולם – עדיין עומדת בעינה ועל כן הם מפסיקים את התכתובת הארוכה. עוד ציינו בנוסף כי אינם שומרים על המבנה הנטוש ואינו עומד כלל תחת פיקוח של משטרת ישראל. בסוף המכתב ציינו כי לפי מידע שיקבלו משוטרי משטרת ישראל המשרתים בגזרה, המבנה נטוש ומשמש כאתר תיירות בהדרכת מורי דרך ממחלקת התיירות הממשלתית.
לאחר מכתב זה, נראה שבמחלקת עבודות ציבוריות די הפנימו את המכתב האחרון, אז פנו במכתב פנימי, בו מבקשים לשמור את מבנה המשטרה ובמקביל לנסות לברר מול צבא הגנה לישראל, האם המבנה נמסר לגורם כלשהו על ידם או שפשוט – מבנה המשטרה הופקר.
בתגובה למכתב זה, מכתב נוסף בו אישרו לבדוק מול צבא הגנה לישראל באשר לבעלות הבניין, אך תפנית בעלילה – מפקח שנשלח מטעם מע”צ למקום, מספר כי המבנה כלל אינו כשיר לפעילות. המפקח מדווח כי המבנה כולו הרוס מפגזים ומפוצץ במקומות רבים. כמו כן החלונות והדלתות כבר אינן קיימות במבנה ובנוסף, נשדדה כל מערכת האינסטלציה והחשמל של בניין המשטרה.
מכאן, ניתן לראות שאין המשך להתכתבות בעניין הבעלות והמבנה נותר נטוש במצבו, בשל התיעוד האחרון , סברנו כי אחריות על המבנה הינה בידי מחלקת עבודות ציבוריות.
לאחר התכתובת האחרונה בתיק ניכר שעצם מצבו של המבנה ההרוס של משטרת עירק סווידאן, בחרו להתעלם מקיומו שכן שיקומו היה עשוי להיות קשה, בשל חומרת הפגיעות מהלחימה במלחמת העצמאות. אך כאן הפתעה, בארכיון המדינה, נמצא מכתב נוסף משנת 1952 בו מבקש גורם מחיל ההנדסה במפקדת פיקוד דרום של צה”ל (אולי צה”ל בכל זאת הבעלים של המבנה?) ממחלקת עבודות ציבוריות, מידע אדריכלי של מבנה המשטרה, מתוך מטרה לשקם ולהוסיף קומה שניה על המבנה. במכתב מענה ממע”צ לצה”ל, מאשרים להעביר את תוכניות הבניין הדרושות להם להרחבת הבניין, אך עם זאת – מתנים זאת כי עבודות ההרחבה יבוצעו בהתאם לסגנון הארכיטקטורה של הבניין הקיים. התכתובות והעברות המסמכים השונים נמשכו עד לשנת 1956, אז החלו את עבודות התיקונים של מבנה המשטרה עצמו. המבנה שוקם והפך לבסיס צבאי פעיל עד לשנת 1983.
לפיכך, יצא שבניין המשטרה שייך לצבא הגנה לישראל ונמצא באחריותו.
מצודת יואב כאתר צילום הוליוודי
במהלך שנות השישים, מגיעים לישראל אנשי הפקה לקראת צילומי סרט מלחמה אמריקני אשר נכתב , בוים והופק על ידי מלוויל שבלסון. סיפור הסרט המקורי, מבוסס על ביוגרפיה שביצע טד ברקמן, על חייו של דוד מרכוס.
כזכור, דוד מרכוס, היה האלוף הראשון של צה”ל, אשר היה מוכר גם תחת הכינוי “מיקי סטון”. דוד מרכוס נהרג זמן קצר לפני התחלת “ההפוגה הראשונה” כאשר יצא בשעת ערב מתחנת משטרת אבו גוש (קרית אל עינב) וכאשר חזר לאחר זמן מה, נורה למוות על ידי זקיף אשר עמד בכניסה למשטרה ולא זיהה אותו.
בחזרה לענייננו, בין אנשי ההפקה לסרט המדובר, הגיעו לארץ הקודש מספר כוכבים מוכרים כמו קירק דאגלס , סנטה ברגר, ג’ון ויי, יול ברינר ואפילו פרנק סינטרה. בנוסף לכל אלה, גם חיים טופול היה חלק מהקאסט וגם מייקל דאגלס, בנו של קירק, אשר הופיע לראשונה בסרטי קולנוע כאשר הוא נוהג על ג’יפ צבאי בסרט.
הסרט צולם במספר אתרים ברחבי ארץ ישראל, ובניהם גם במצודת המשטרה המוצגת בכתבה זו. חשוב לציין, כי על פי עלילת הסרט, המצודה אשר מולה נערכה המערכה, היתה אמורה להיות משטרת לטרון, אך בפועל צולמה בעירק סווידאן הלא היא – מצודת יואב.
הסרט “Cast a Giant Shadow” או בעברית “הטל צל ענק”, הוקרן לראשונה במרץ 1966 וסיפר “פחות או יותר” על תקופת סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, על המלחמה בין הערבים המקומיים אשר מסרבים לקבל את תוכנית החלוקה אשר התקבלה באו”ם בכ”ט בנובמבר ומתמקד באופי חייו של קולונל דוד “מיקי” מרכוס, אשר גויס על ידי כוחות הגנה לשם אימון היחידות הלוחמות בעת מלחמת הקוממיות. הסרט אמנם צולם עם כוונה חיובית ולהצגת מלחמת העצמאות באור חיובי,אך עם זאת, התגלו מספר רב של אי דיוקים במאורעות השונים שהוצגו כחלק מההיסטוריה המקומית. הסרט די הצליח בארצות הברית לתקופתו, אך בישראל לא כל כך התקבל באהדה בקרב הצופים. למרות זאת, ידוע כי הסרט שודר מספר רב של פעמים בטלוויזיה הישראלית.
“שלט הולך לאיבוד , תחת מרפסת…”
על רוב מצודות המשטרה הבריטיות שהוקמו בפלשתינה של א”י, הותקן (בדרך כלל) בחזית התחנה תחת חלונות המרפסת של הקומה השניה ודלת הכניסה הראשית שלט קרמיקה מעוצב, הנושא את שם תחנת המשטרה. השלט, מלבני – בנוי ממספר אריחי קרמיקה בגוון לבן ומסביבו כותרת בגוון כחול כהה ועל משטח האריחים כתוב שם תחנת המשטרה באנגלית, ערבית ועברית.
על רוב מבני המשטרה אפשר לומר כי לא נותרו שלטים מסוג זה, למעט כמה בודדים שהצליחו “להימלט” מהקידמה והשיפוצים שעשו למבנים במרוצת השנים, בודדים ממש הצליחו לשרוד לאור הבנה לחשיבותם ובמקרים מסויימים גם הוכנו ושוחזרו שלטים על תחנות משטרה שעברו עבודות שימור כאלה ואחרות.
מי שהיה אחראי לעיצובם של שלטי קרמיקה אלה, היה דוד אוהנסיאן , אמן קרמיקה מוכשר שאף נחשב לאבי אמנות הקרמיקה הארמנית בירושלים. אוהנסיאן היה אמון על עיצובם והכנתם של שלטי העיר השונים, תחת עיצוב ארמני קבוע וייחודי. בין אלו, גם הופקד על עיצובם של שלטי תחנות המשטרה הבריטיות, של סבב הבניה הראשון והשני במיזם בנייני המשטרה.
גם על חזית תחנת המשטרה עירק סווידאן, הותקן שלט בעל שלוש השפות. אנגלית, ערבית ועברית. השלט היה (כנראה) שלם עד לשנת 1948, אז נמסרה התחנה כזכור לידי פעילי “האחים המוסלמים”, בשלב זה, כאשר תפסו במצודה, מחקו באמצעות ניתוץ של השלט, את השורות בעברית ובאנגלית, והותירו את שם התחנה בשפה הערבית וכך נותר עד לסיום הקרבות בשנת 1949, כאשר יצחק שדה הצליח עם פקודיו לתפוס במצודה.
אך מה קורה בהמשך? ובכן, מזלו של השלט אשר הושחתו פניו מידי הערבים, לא השתפר. עם כניסת הכוחות הישראלים למצודה, תפסו שלל רב שנותר במבנה ולאחר תקופה קצרה , כאשר הסתיימה המלחמה, ננטש המבנה והופקר. מפה , הגיעו מבקרים רבים, חלקם טובים חלקם “נשמות טובות”, אשר לא ראו בעין יפה כנראה את הכיתוב בערבית של חזית המצודה, והחליטו לנתץ גם את הנותר מהשלט לגמרי. כיום, השלט נראה עם מסגרתו השבורה והאריחים הלבנים שלא נותר מהם מעט דבר. אך אף שורה כתובה בפונט הייחודי , אינה קיימת עוד.
בניין המשטרה – בית למורשת חטיבת גבעתי המתחדשת
בשנת 1983, הוחלט על הקמת חטיבת גבעתי מחדש – להלן – חטיבת גבעתי המתחדשת. כחלק מכך הוחלט להפוך את משטרת עירק סווידאן – מצודת יואב למוזיאון מורשת רשמי עבור החטיבה.
לקח מספר שנים של תכנון ועבודות שיקום של המבנה, אך התוצאה נראית היטב למבקרים במקום. הבלוק הראשי שוקם, מה שמהווה גם את הכניסה הצדדית למוזיאון מורשת גבעתי, בבלוק המערבי, זה שפוצץ בו פתח בקיר במהלך במלחמת הקוממיות ישנה כניסה נוספת היישר לתצוגות הזכרון של גבעתי. במקום אתר הנצחה, מגדל תצפית, תצוגת כלי נשק ממלחמת עצמות וכמובן רק”מ ישנים.
ברחבת הדופן המערבית של המשטרה, הוקמה אנדרטה מבטון ובה קבועים סמלי יחידות חטיבה גבעתי המתחדשת. מי שתכנן והקים את האנדרטה הינו האדריכל: יחיאל ערד. אדריכל זה אחראי לתכנון והקמה של אנדרטות נוספות הקשורות במלחמת ישראל כגון: אתר ההנצחה לשיירת יחיעם בצומת כברי, אנדרטת יד לבנים לחללי קרית טבעון, אנדרטת נירים, אנדרטת חטיבת יפתח בצומת בית קמה ועוד.
השימוש ושינויים שבוצעו במבנה המשטרה
כפי שניתן לראות, מבנה המשטרה ניזוק היטב במלחמת העצמאות 1948. סימני הירי ניכרים על כל פיסת בטון של המבנה הקשיח. במהלך המלחמה שהתחוללה לעבר המבנה וממנו הופגזו נקודות רבות, חלקן השמידו חלקים במבנה, כגון המעקה של ראש מגדל השמירה המשני, חרכי ירי שנבקעו, חורים שנפערו בגג כתוצאה מפגיעות של מרגמה ועוד.
במהלך עבודות השיפוצים והשימור שביצעו במבנה בעת שעבר לרשות צה”ל והן בעת עבודות הקמת המוזיאון, שוקמו חלקים ניכרים מהמבנה, אך סימני הירי הרבים נותרו כחלק מהתפאורה של המוזיאון הנבנה.
אך עם זאת, למרות העבודה, ה-די מרשימה שעשו לשימור ושחזור המוזיאון,הופיעו גם כמה אלמנטים שלא ממש קשורים למבנה המשטרה המקורי. מה שנראה שהוסיפו שתי יחידות קומות – חדרי מגורים על גבי הבלוק המזרחי והבלוק המערבי ויתרה מכך- עשו זאת תוך שמירה של עיצוב החלונות פחות או יותר ובאמצעות התקנת הסורגים המאופיינים כל כך עם מצודות הטיגארט. כמובן שמחצר המוזיאון לא ניתן לראות את אופי הבניה שנוספה על המוזיאון, אך במבט עילי כבר ניתן לראות כי קירות המבנה מודרניים ושונים לגמרי, כמו כן תקרת המתכת אינה “מקומית” כלל.
מוזיאון גבעתי מהווה חלק מהבלוק המרכזי ובעיקר בבלוק המערבי. אך יתר הבלוקים – המזרחי והאחורי (אורוות הסוסים) הוסבו למבנים שמשמשים למגורים עבור קבוצות קד”צ שמגיעות מפעם לפעם במקום. כמו כן על הבלוק המזרחי למשל, הוסב חלק מהגג למתקני פנאי ומנוחה, שולחן טניס וכדומה. החצר הפנימית של שכללה מבני בטון, הפכה למבנה מקורה ככל הנראה מבנייה קלה, ספק אם נותרו המבנים המקוריים של תחנת המשטרה, כמו כן בניין האורווה שונה לגמרי ונראה שאף הורחב פי שתיים מגודלו. לא ברור מה תוקף פעילותו בהקשר המוזיאוני כיום.
באשר למגדל הצריח המשני, אשר ניזוק בצורה ניכרת בעת מלחמת העצמאות. המגדל הוסב לתצפית. חלקו העליון שדי הושמד בלשון המעטה, נבנה מחדש ומעליו – הוקמה תקרת בטון. הכניסה למגדל שונתה והותקנה דלת. המובילה למדרגות ספירלה גדולות, אלה הותקנו במקום דוד המים העצום שהיה בנוי בתוך הצריח. ניכר שפה עשו שימוש נכון ויצרו את המדרגות בצורה המקורית של דוד המים. אם כי הן מתחילות מקומת הקרקע. כך שגישה לחרכי הירי שעוד נותרו קבועים במגדל המשני, לא כל כך מתאפשרת בקלות. בקיר הצריח, עודנם מותקנות לולאות הפלדה אשר משמשות כסולם לקומה העליונה של ראש הצריח.
ממול לכניסה למגדל הצריח המשני, ישנה כניסה המובילה להיכל זכרון עבור נופלי חטיבת גבעתי של תש”ח וכמובן, גם של חטיבת גבעתי המתחדשת. המקום ממוזג, מואר היטב ומסודר.
תצוגות מחוץ למבנה המשטרה
חלק בלתי נפרד ממוזיאון מורשת המשטרה, הינה תצוגת כלי הרכב המשוריינים והקרביים ששימשו את גבעתי של תש”ח וגבעתי המתחדשת במהלך השנים.
בחצר, תחת קירוי והצללה ברוב החלקים, ניצבים דוממים כלים היסטוריים משלל שנים, אשר נטלו חלק במלחמות ישראל.
למה מצודת יואב ומי היה?
בכל הכתבה ציינתי את שמה של המשטרה – משטרת עירק סווידאן, זהו כמובן שמה של המשטרה שפעלה עד 1948. אך לאחר מלחמת העצמאות, שונה שמה של המצודה הבריטית ל “מצודת יואב” , אז מי היה יואב אשר על שמו נקראה המצודה?
יואב אשר על שמו קרויה המצודה היה סא”ל יצחק דובנו, מי שהיה מפקד קיבוץ נגבה. יצחק נהרג במהלך קרב המערכה על קיבוץ נגבה. יואב – היה שמו המחתרתי כחלק מפעילותו בארגון “ההגנה”. זמן קצר לאחר תפיסת המצודה, תלו הלוחמים מנגבה, שלט עץ קטן ועליו חרוט – מגדל יואב על פתחי הירי של הצריח הגבוה של המצודה. מאז שמה – מצודת יואב.
היכן הדגל המצרי שהופל מראש הצריח?
במשך השנים, עלתה התהייה אצל חובבי היסטוריה ומלחמות ישראל, היכן אותו דגל מצרי שהופל מהתורן על צריח המשטרה הבריטית. כבכן, כזכור, הדגל הופל מהתורן ונתפס בידי הלוחמים הישראלים. הדגל הובא ליצחק שדה אשר נסע למרכז הארץ והציג אותו במפקדת הפלמ”ח, כנקודת ציון לתפיסה של “המפלצת שעל הגבעה”. משם, עלו אפשרויות רבות למיקומו של הדגל ההיסטורי. חלקן טענו כי הדגל נותר בידי משפחתו של יצחק שדה, חלק טענו כי הדגל נהרס ונעלם במהלך השנים והיו שטענו כי הדגל הובל לקיבוץ נגבה – הקיבוץ שסבל רבות מאותה מצודה בריטית בתקופת המנדט.
אז לכאן יש כבר חדשות טובות, הדגל “חי וקיים” ונמצא ברשותו של ארכיון קיבוץ נגבה. (נכון ל-2022).
שעות פתיחה, כתובת ודרכי תקשורת
המוזיאון פתוח למבקרים במהלך השבוע – ימים א’ עד ה’.
שעות פעילות: 9:00 ועד 15:00.
ימי שישי המקום פתוח לקבוצות ובתיאום מראש בלבד
יום שבת המקום סגור
טלפון לתיאום: 08-6611315
דואר אלקטרוני mail@givati.org.il
כתבה מפורטת למשעי
היה תענוג לקרוא.
פרסום מעניין מאוד
תודה שהבאת את החומרים האלה
כתבה מרתקת ומפורטת מאוד
שאפו!
סיפורים כאלה צריכים ללמד בבתי הספר
אם לא נספר מה יישאר מההיסטוריה של המדינה הצעירה שלנו??!?!!?
כתבה מרתקת!