במרכז הארץ בפינת טבע נסתרת מהעין שוכן לו מתחם ייחודי המספר את סיפורו של פרי ההדר המקומי שלקח חלק בלתי נפרד בהקמתה ושגשוגה של ארץ ישראל.
הפרדס שהוקם לפני יותר מ-100 שנים חוזר לחיים במוזיאון הפרדסנות ברחובות.
ברוכים הבאים לפרדס מינקוב!
בראשית
את תחילת דרכו של הפרדס נתחיל דווקא בשנת 1890 (14 שנים לפני נטיעת העץ הראשון בפרדס). שמואל חנקין , אחד מעמודי התווך אשר עסקו ברכישת קרקעות בארץ ישראל , לטובת הקמת יישובים חלוציים בארץ המובטחת, רוכש אדמות בשטח הכולל כ-10,000 דונם לשם הקמת המושבה “רחובות”.
המושבה תוכננה להקמת משקי חקלאות וגידולי פרות וירקות לפרנסת המתיישבים, ואכן כך קרה. בתי המשק הראשונים שהוקמו החלו בגידול עיקרי של גפנים, שקדים , חרובים ואף ירקות נוספים. לאחר נסיונות רבים וכשלונות ברמה דומה, החליטו המתיישבים לנסות כיוון אחר ולנסות את מזלם עם גידולי הדרים.
כעבור מספר שנים, בשנת 1904 הגיע למושבת ההדרים “רחובות” זלמן מינקוב , חלוץ בעל שאיפות חקלאיות גבוהות והחליט להפריח את המרחבים הסמוכים לעיר על ידי נטיעת פרדסים, שכן ראה – את הפוטנציאל הרב בפיתוח ענף זה.
מינקוב זימן מומחים אשר נועדו לספר לו , היכן מומלץ להקים את לב הפרדס. לאחר מס’ שבועות – הצביעו המומחים את שטח המתפרס על גבעת כורכר הנמצאת צפונית למושבה רחובות. אנשיו של זלמן החלו בבניית המתחם אשר סביבו ינטעו כל עצי הפרדס המיוחל.
במקביל לבניית המתחם, החלו בנטיעת עצי פרי על שטח המונה כ-100 דונם. לשם כך הכשירו את האדמה , יצרו תעלות השקייה בין שורות השתילים הצעירים וחברו אל תעלה ראשית שהחלה בבריכת מאגר גדולה.
המים מאיפה?
גידולים חקלאיים צורכים מי השקייה כמובן , וגידולי עצי הדר ופרדסים אף יותר ומאיפה המים ?
הדרך המקובלת באותה תקופה להשגת מים היתה חפירת באר, מינקוב – אשר נעזר אינספור פעמים באנשים מומחים לשם להקמת פרדסו, הביא לשם חפירת הבאר מס’ מומחים לתחום, אשר סיפקו לו את המקום המדוייק לדבריהם לחפירת באר המים.
לאחר קביעת המקום, החלו אנשיו של מינקוב לחפור את הבאר , חפרו 5 מטרים, 10 מטרים ואף 15 מטרים ואין טיפת מים באדמה. זלמן שלא הבין את פשר התקלה זימן שוב את אותם המומחים לפתרון הבעיה.
המומחים בחנו היטב את תוואי השטח וקבעו חד משמעית, שהחוסר במים נובע משום גובה הגבעה מעל פני הסביבה וסוג האדמה – כורכר , אשר מכסה היטב את מקור המים השוכן במעמקים.
בעקבות ממצאים אלו , החליטו להורות על המשך חפירת הבאר לעומקה , על מנת לחשוף את נקודת מי התהום לשם שאיבתם.
אנשיו של מינקוב המשיכו את חפירתם והגיעו עד לעומק המונה כ-20 מטרים, בעקבות העומק הרב – נאלצו החופרים להרחיב את פי הבאר עד לקוטר המונה כ-6 מטרים! ,זאת על מנת למנוע התמוטטות של הדפנות לתוכה.
לאחר מספר ימים של חפירה מאומצת, לעומק של כ-25 מטרים בבטן האדמה, הצליחו אנשיו של מינקוב להגיע למי התהום אשר אליהם שאפו כל כך.
הפרדס עובד!
לאחר מס’ שנים של עבודה מאומצת, פרדסו של מינקוב החלט לתפוס תאוצה כלכלית. זלמן – העסיק את מיטב הבחורים מהמושבות והישובים הסמוכים, הדגש שניתם על ידו – כולם צריכים להיות יהודים. כך רצה להבטיח את איכות תוצרתו, תוך שמירה על הצביון המקומי. הפרדס החל להניב פירות הדר איכותיים משלל סוגים. לימונים , תפוזים , אתרוגים ועוד שאר הכלאות בין עצי ההדר. בעקבות עליית התנובה מהפרדס, העסיק יותר ויותר אנשים והפך לפרדס בעל שם ייחודי באיזור המרכז.
טרגדיה בבית משפחת מינקוב
22 לחודש נובמבר שנת 1911, זלמן מינקוב בן 34 בלבד , שנים בודדות לאחר הקמת ההצלחה בגידולי פירות ההדר – נופל למשכב ונפטר.
בעקבות לכתו מהעולם , הותיר את אשתו הצעירה רבקה ובנו יובל , להתמודד עם המשק הגדול שכה טרח להקים במשך השנים. אך עם זאת , אבל התערבב עם שמחה וביום מותו נולדה בתו, רבקה אישתו , החליטה משום כך לקרוא לבת הטרייה על שמו של בעלה המנוח ושמה ייקרא בישראל “זלמה”.
הפרדס והמשק הפכו להיות על ידיה של רבקה אשר התקשתה לתפעל את המקום כפי שעשה בעלה. לאחר זמן לא רב , החליטה למכור את הפרדס המצליח ועזבה את הארץ עם ילדיה לשוויץ.
את הפרדס מכרה רבקה מינקוב לשני נציגים ממשפחות עשירות בבלגיה, משפחת פישר ומשפחת טולקובסקי אשר המשיכו לזמן מה את פעילותו של הפרדס והנפקת הייבול שלו לשם המסחר.
בשנת 1924 , רכשו מס’ בני משפחת גוטהילף חלקים מהפרדס שהיו רכושם של משפחת טולקובסקי והחלו לעבד אותם באופן עצמאי. לאחר מס’ שנים – בשנת 1934 , נמכרו שאר החלקים ממשפחת טולקובסקי למשפחת פישר, אך את עיבוד האדמה ותחזוקת הפרדס המשיכו בני משפחת גוטהילף בתשלום לבעלים.
גזר דין מוות לפרדס מינקוב
לאחר שנים רבות של שגשוג והתפתחות של פרדס מינקוב ופרדסים נוספים ברחבי הגזרה. מדינת ישראל מחליטה על צעד שיגרום בעקיפין לגזר דין מוות לרוב הפרדסים באיזור המרכז. הממשלה , מחליטה להעלות את מחיר המים בהם השתמשו הפרדסנים להשקיית השטחים שלהם. מטרת הממשלה היתה ביסודה להעלות את עלות המים במרכז ולהוזיל מצד שני את עלות המים לפרדסים שיינטעו בשטחי צפון הנגב ודרומה , מה שכן – פרדסים רבים לא היו שם ואלו מהמרכז בטח לא עברו דרומה וכך חלפה לה תהילת עולם.
עלות תחזוקת הפרדסים עלתה מעל היכולות הכלכליות של הפרדסנים ואלו החלו אט אט לנטוש ואף למכור את שטחי הפרדס למרבה במחיר. בין הפרדסים שננטשו , הגיע גם תורו של פרדס מינקוב וזה ננטש והפך לתל חורבות.
חוזרים לחיים
באמצע שנות השבעים הרימה את הכפפה ישראלה קומפטון שהיתה מנהלת סניף החברה להגנת הטבע בעיר רחובות והחליטה להקים את פרוייקט שחזור פרדס מינקוב למען הדורות הבאים.
למשימה זו רתמה אף את נכדו של זלמן מינקוב – פרנסיס מינקוב אשר תרם רבות להצלחת הפרוייקט. את הפרוייקט הצליחה להרים אודות לשיתוף פעולה עם המועצה לשימור אתרים בישראל, עיריית רחובות ועוד גופים הקשורים בגידולי הדר , פירות וירקות בישראל.
המשחזרים אשר הגיעו למקום “זכו” לראות אתר חורבות שלם, גנבי מתכות פשטו לא פעם על המבצר הנטוש ופירקו ממנו חלקים רבים אשר חסרונם גרם להתמוטטות והעלמות של מבנים וחלקים בחומות המקוריות של המתחם.
בעת השחזור חיפשו אחר תמונות שצולמו במקום, על מנת לשחזור מתוכם את המבנים המקוריים, תמונות רבות לא היו – אך עם השנים הצליחו לשים המשחזרים ידם על תמונות שסיפקו את הנדרש המינימלי.
במהלך סיוריהם במקום, ידעו כי אמורה להיות באר גדולה באיזור מסויים של המתחם, אך לא הצליחו לאתרה בדיוק. לאחר זמן מה הצליחו באמצעות טרקטור שהובא למקום, לחשוף את חלקי המתכת של משאבת המים שפעלה במקום.
כך נחשפה הבאר וממנה הוצאו טונות רבות של פסולת בניין ועפר שנזרקו אליה במרוצת השנים.
לשם שחזור הבאר , הצליחו לאתר משאבת מים מקורית (ואף תקינה!) באחד מהקיבוצים בצפון הארץ. המשאבה הובאה למקום, הותקנה וכיום מופעלת מפעם לפעם בעת הסיורים המתקיימים במוזיאון.
מבנה האורווה שוחזר במלואו , חדר האריזה גם כן, חומת המתחם הושלמה ושוחזרה בחלקים שנפגעו במהלך השנים, מסביב למתחם נשתלו מחדש עצי הדר מסוגים רבים כאלו שהיו בעבר בשטחי פרדס מינקוב.
וכיום
פרדס מינקוב שוחזר בצורה מופלאה, המקום פתוח לקהל הרחב ומהווה כאתר ביקור ולימוד לכמויות גדולות של תלמידי בית ספר וגנים במהלך כל השבוע. מפעם לפעם מתקיימים במקום חוגים למבוגרים , אירועים פרטיים ומוסדיים ועוד.
המבקרים במקום יזכו לטעום מההוואי המקומי שהיה נהוג בימי המדינה הצעירה, בדרכי גידול פירות ההדר, הסכנות שהיו מסביב , שיתוף הפעולה והעבודה העברית.
אהבתי ! איך מגיעים?
המתחם שוכן בצמוד לחלקו האחורי של מכון ויצמן, הגעה למקום מתאפשרת מרחוב הרצל, בכניסה לחניון הרכבת ממשיכים ישר עם הכביש עד להגעה למוזיאון (ראה מפה כאן)
המקום פתוח מדי יום בין השעות 08:30 ועד 15:00. ההגעה למקום מומלצת בתיאום מראש מול אנשי המוזיאון בטלפון: 08-9469197 או בכתובת דואר: pardes@shimur.org.il
גלריית תמונות
Nice! How can I sign up for RSS to your blog? Thanks!
This might be called “One Writer’s Confessions about What’s Trend.” That’s seems that the writer have passed most of the time investigating if this is practically true or not.
מרשים
נוסטלגיה לשמה?
מעניין אהבתי תפרסומות הישנות
ממש מזכיר את הילדות