כחלק מהפעילות המשותפת בין משטרת ישראל לבין חניכי ‘שחקים רעננה’ התקיים מפגש מיוחד עם דני בן ארי, אשר הינו בנה של האלחוטנית והלוחמת המפורסמת ביותר ממלחמת העצמאות | המפגש התקיים לאחר שהחניכים קיבלו משימת צפייה בסרט “תמונת ניצחון” של הבמאי – אבי נשר, סרט אשר מספר את סיפור קרב ניצנים בשנת 1948.
כתב: אפי אליאן | צילומים: רן מעיין – שחקים משטרת כפר סבא, אפי אליאן
ביום רביעי האחרון, התקיים מפגש מיוחד בין חניכי ‘שחקים רעננה’ עם דני בן ארי, בנה של האלחוטנית והלוחמת המוכרת מסיפורי מורשת הקרב על ניצנים במלחמת העצמאות. המפגש הגיע, לאחר משימה שקיבלו החניכים במהלך חופשת הפסח האחרון, שהינה לצפות בסרט “תמונת ניצחון” של הבמאי – אבי נשר אשר מספר את סיפורו של קרב ניצנים כפי שהתחולל במלחמת העצמאות ב-1948.
במהלך המפגש עם דני, זכו התלמידים לשמוע על דמות המופת של מירה בן ארי, מי שהיתה לאלחוטנית של קרב ניצנים בעת מלחמת העצמאות. סופר על הצטרפותה של מירה לארגון המחתרת ‘הלח”י’, השירות בחטיבת גבעתי, נישואיה לאליקים – אביו של דני אשר בעצמו השתייך לארגון ‘הפלמ”ח’ וכמובן – על ההחלטה הקשה ביותר – למסור את דני – בנה התינוק על מנת להרחיקו מגזרת הקרבות על מנת שתוכל להירתם ללחימה למען המדינה, חרף העובדה שהיא אימא צעירה.
במפגש עם דני בן ארי, שיתף את החניכים עם כתביה ומורשתה של אימו אשר האמינה כי “דם יהודי אינו הפקר” והמקום הבטוח ביותר ליהודים היא מדינת ישראל ועל כן, חובתנו להילחם עליה בשל טראומת השואה אשר נגזרה על עמנו, ככל שכן בתקופתה של מירה בן ארי
המפגש עם דני היה מרגש ומשמעותי, החניכים גילו עניין רב ושאלו שאלות. המפגש הוביל להכרות עם ערכים אמתיים של אהבת המולדת, על גבורה בלתי נתפסת של לוחמת בקרב תש”ח ובדגש על גבורה נשית.
על מירה בן ארי
מירה בן ארי נולדה ב 9.1.1926 בברלין, בת לדוקטור למשפטים סופר ועיתונאי. מירה עלתה עם משפחתה לארץ ישראל בשנת 1933 והיתה לתלמידה בגימנסיה ‘בן יהודה’ בתל אביב. בעודה תלמידה, התגייסה בחשאי לארגון המחתרת ‘ הלח”י ‘, זאת למורת רוחם של הוריה, ואלו בחרו לשלוח אותה לקבוצת הכשרה קיבוצית. מירה נכנסה לקבוצת מקימי ניצנים, שם הכירה את בעלה איש הפלמ”ח אליקים ונישאה לו. בגיל 19 ילדה את בנה – דני, וזמן קצר לאחר מכן יצאה לקורס אלחוטנים, בסיומו היתה מתקשרת עם אוניות מעפילים שהיו בדרכן לחופי הארץ בתקופת המנדט. כאשר פרצו הקרבות בגזרת ניצנים, מירה החליטה שלא להתפנות כמו רוב “הבלתי לוחמים” מניצנים ושלחה את בנה היחיד דני במסגרת “מבצע תינוק” מבצע בו פונו כל הילדים, הנשים והבלתי לוחמים מיישובי הדרום למקום מבטחים. דני פונה עם יתר האוכלוסייה למושב באר טוביה, לאחר שהוכנס לחלקם סמי הרדמה בבקבוקי החלב של ארוחת הערב.
מבצע תינוק
17 לחודש מאי בשנת 1948, יוצאים באישון לילה לוחמי חטיבת גבעתי שעל ידיהם עשרות ילדים יחד עם רוב נשות הקיבוץ ואלו החלו לפסוע רגלית לעבר מושב באר טוביה. המושב – מרוחק כ-7 קילומטרים מניצנים והדרך עמוסה לעייפה ביישובים וכפרים ערבים המהווים סיכון חיים לשיירה הרגלית. המשפחות במושב באר טוביה, הדליקו נר בכל חזית ביתם, אשר העיד להולכי השיירה כי שם ניתן למסור ילד אחד מהמפונים. בכל בית שנאסף ילד – הנר כבה וההולכים המשיכו לשוטט במושב עד שמסרו את אחרון הילדים ועימו – כבה הנר האחרון.
בטרם מירה מסרה את דני בנה לידי אנשי חטיבת גבעתי , כתבה מכתב והסתירה אותו בבגדיו של דני, המכתב היה מיועד לבעלה אליקים , היה מכתב שניבה את סוף חיה משום שנשארה בניצנים, אך לדבריה כפי שסיכמה במכתב האחרון – המהלך הוא למען מקום טוב יותר עבור בנה.
אני רק אכתוב כמה מילים, ואתה בטח תבין כי איני יכולה לכתוב. פשוט זה קצת קשה. יותר מקצת. כך עוד לא הרגשתי אף פעם, אבל אתגבר. בזמננו צריך להתגבר על הכל. אולי בעבור יכולתו של עמנו לסבול ולא לוותר, בגלל עקשנותו להחזיק מעמד על אף העובדה כי מעטים אנו, הרי בכל זאת נשיג את כל אשר מגיע לנו אחרי אלפיים שנה. אין פרידה קשה מזו של אם מילדה, אך אני נפרדת מילדי למען יגדל במקום בטוח, ולמען שיהיה אדם חופשי בארצו. תמסור לו בבואך אליו את כל אהבתי. תמסור לאבא ולאימא שלי הרבה נשיקות ובקש בשמי סליחה…
הקרב האחרון – קרב ניצנים
בתאריך ה-7 לחודש יוני 1948, לאחר קרבות קשים בהם נפלו עשרות לוחמים אשר רובם מבני הקיבוץ – נותרו במבנה ‘הארמון’ של ניצנים מספר מצומצם של לוחמים. בין לוחמים ולוחמות אלה: מירה בן ארי ומפקד ניצנים אברהם-אלקנה שורצשטיין ואלו מי שיזכרו לעד – הלוחמים האחרונים על ניצנים מול האויב המצרי אשר הגיע למרגלות הארמון.
ברחבי המבנה הגדול ומחוצה לו, מוטלות כבר עשרות גופות של לוחמים אשר ניסו להגן על היישוב ונפלו בקרב קשה מול האויב המצרי.
בשל כמות ההרוגים החריגה, והיחס בין כמות הלוחמים ב’ארמון’ אל מול החיילים המצרים שמחוצה לו, החליט אברהם שורצשטיין שלא להקריב עוד לוחם אחד מכוחותיו והוא מחליט לצאת החוצה ולהיכנע. רגעים לפני יציאתו מהמבנה – מסתכל אברהם את הסביבה ומנסה לאתר בעל תפקיד בצד האויב אשר מולו יוכל לצאת ולהיכנע.
אברהם מזהה בקצה השמאלי שממולו ג’יפ ובו מס’ קצינים מצריים אשר צופים בקרבות אברהם קורע חלק מגופייתו הלבנה וקושר אותה על המקלע שהיה בידו והניף אותו גבוה.
אברהם החל לפסוע לעבר הג’יפ המצרי , כאשר הנשק בידו ועל קצהו מתנוססת חתיכת הבד הלבנה, אך משום מה נורה לעברו כדור מצד החיילים המצרים , הוא נפגע בכתפו וקרס ארצה. מירה אשר עוקבת בדריכות אחרי אברהם מתוך העמדה המבוצרת שבמרפסת הארמון, יורדת במהירות על מנת לסייע למפקדה.
חברתה של מירי – חובשת ניצנים אוחזת בידה וזו מנסה למנוע ממנה לצאת אל התופת אך זאת מתנערת ממנה בטענה “אני אישה – הם לא יירו בי”.
מירה מתקדמת לעבר אברהם ועוזרת לו לקום על רגליו, אלו ממשיכים להתקדם לעבר הג’יפ המצרי, אשר מתוכו יוצאים שלושה קצינים מצריים.
כאשר התקרבו אל המצרים, שולף אחד מהם את נשקו ויורה בחזהו של אברהם. כתוצאה מהירי אברהם מתמוטט בידיה של מירה ומת במקום.
מירה לא מאבדת את עשתונותיה ושולפת במהירות את אקדחה, מכוונת אותו לעבר ראשו של הקצין שירה למוות באברהם ומחסלת אותו במקום. שני הקצינים המרים מבועתים מול גבורתה של מירה ומגיבים בתוך שניות – שולפים את נשקם ויורים לעברה צרור שהורג אותה במקום.
לאחר הכניעה
האירוע שהתחולל עם מפקד ניצנים ומירה בן ארי גרם לכניעתם של הלוחמים האחרונים אשר שנותרו במבנה ההרוס. האויב המצרי פלש לתוכו ולקח בשבי את הנותרים. ארבעה לוחמים עבריים מתוך הבודדים שנותרו ביישוב , הצליחו להימלט ומצאו מקלט במושב באר טוביה.
לקראת סוף מלחמת העצמאות , בשלהי חודש ספטמבר 1949, הגיעה ליישוב ההרוס משלחת של לוחמים מצבא הגנה לישראל ועימם אנשי הרבנות הצבאית, אלו זיהו את מספר הגופות כמספר הנעדרים. בניהם – גם את גופתה של מירה בן ארי. מאחר וחלף זמן רב, מצב הגופות היה בלתי אפשרי לזיהוי ,ולכן נקברו כולם יחדיו בקבר אחים אשר שוכן כיום בבית העלמין של היישוב ניצן הסמוך.
אנשי היישוב שחזרו אליו לאחר תום המלחמה, התקשו להמשיך את הלך חייהם בשטח היישוב הישן והחליטו לנטוש אותו. את היישוב החדש הקימו במרחק של ארבעה קילומטרים מזרחה מהאתר הישן.
מה במקום?
מול בניין ‘הארמון’ האפנדי הוקם גלעד לזכרה של מירה בן ארי, כאשר במקום בו נמצאה גופתה הועמד סלע הנראה דומה בתצורתו לאדם ועליו לוחית זכרון עם שמה. ממול, שוחות המלחמה המקוריים ממלחמת העצמאות של 1948. במקום, עמדת ישיבה מוצלת למול שלט המספר את סיפורה בקצרה.
