אם הייתי מספר לכם שבלב עיר מגורים סואנת וגדולה, שוכן בבטן האדמה אחד מסודות המדינה הגדולים ביותר – הייתם מאמינים? סביר להניח שהיתם סקפטים לעניין.
אם הייתי מוסיף ומספר שהמקום הזה החיל מפעל נשק רועש ומרטיט אדמה, כאשר כל יושביו ומפעיליו שוכנים במשך שעות ארוכות מדי יום ובמקביל "על האדמה" ישנם "דחלילים" שנמצאים שם למראית עין ללא סיבה אמיתית? הייתם "קונים" את הסיפור? כנראה שגם לא – הרי במציאות של ימינו, לא ניתן להסתיר דברים שכאלה, בייחוד בעולם כה מודרני ומרושת היטב.
אז נכון , המפעל הזה לא קיים בימינו ואני אף משער שהיה קשה להסתיר אותו אם אכן היה כזה, אך בעבר בהחלט היה מפעל סודי בבטן האדמה. המפעל היה תחת סיפור כיסוי של קיבוץ שהוקם למראית עין בלבד.
מעניין?
ברוכים הבאים למפעל הנשק מכון איילון
הרעיון הראשוני
את הרעיון הראשוני להקמת מפעל לייצור תחמושת , הגה דוד בן גוריון (לימים ראש ממשלתה הראשון של מדינת ישראל). בעת המחשבה על הקמת המפעל , שיתף את ידידו יוסף אבידר שהיה מנהל התע"ש בישראל באותה תקופה.
אבידר, שהבין את הצורך הלאומי במפעל ייצור תחמושת החל לשקוד היטב על תוכנית בניה למפעל נסתר מעיני הבריטים ששלטו בארץ.
במהלך התכנון , הועלה איזור רחובות – כאזור בעל פוטנציאל גבוה להקמת המפעל, זאת בזכות מיקומו היחסית מרכזי בישראל וקרבתו למתקני הצבא הבריטי. הגישה של הקמת מתקני ייצור אמל"ח מסוג זה בקרבת האויב הוכיחה את עצמה כנכונה ובטוחה יותר מאי פעם.
אבידר, שהיה מאנשי תע"ש במחתרת והיה אחראי על ייצור הנשק "סטן", החליט להקים את המפעל לייצור ייעודי של תחמושת עבור תת המקלע.
לאחר חיפושים לאתר המתאים להקמת המפעל המחתרתי , הגיע אבידר לגבעת הקיבוצים השוכנת צפונית לעיר רחובות, בסמוך לנס ציונה. גבעת הקיבוצים היתה מעין תחנת מעבר למתיישבים ולחלוצי הקיבוצים אשר חיפשו את מקומם להשתקע ברחבי הארץ. גבעת הקיבוצים היתה תחנת מעבר עבורם בטרם הועברו לשטחים חדשים שניתנו להם על ידי הסוכנות היהודית בתקופת טרם קום המדינה.
במקביל החלו בחיפוש אחרי חלוצים אשר היו אמורים לתפעל את המפעל ובמקביל להיות "אנשי הקיבוץ" שתחת אדמתו יופעל מפעל הנשק. אנשי ההגנה המעורבים, פנו אל קבוצת צופים א' אשר ישבה באותה עת בפרדס חנה, שם תשאלו אותם בנוגע לפרוייקט הייחודי והמסוכן. לאחר דין ודברים שהוסבר להם אודות הפעילות הייחודית שעליהם לקחת על עצמם.
ההקמה
לא חלפו יותר מדי ימים עד רגע ההקמה, נבחר שטח על תלולית בגבעת הקיבוצים, שם סומן שטח אשר נועד לחפירה בגודל שלא היה מבייש מגרש טניס ממוצע. את החפירה החלו מיד לעומקו של 8 מטרים באדמה על שטח של כ-250 מטרים ריבועים. לאחר סיום החפירה, החלו ליצוק את מבנה המפעל בתוך הבור הגדול שנחפר , כאשר שמרו על מינימום עובי בטון של כחצי מטר – זאת על מנת לבודד את הרעשים והתנודות שייצור המפעל בעת פעילותו.
לאחר שסיימו ליצוק את הבטון , הקירות , הגג וכל צורת מבנה המפעל , כיסו את הבור באדמה חזרה, תוך שהשאירו שתי פתחים בקצותיו. על פתחים אלו בנו שני מבנים, אשר דרכם ירדו אנשי המפעל המחתרתי מטה בתחילת וסיום עבודתם.
בעת סיום ההקמה , החל לחשוב אבידר , כיצד יסווה את פעילות המפעל והכניסות אליו. הארובות אשר עלו מן המבנים שעל המפעל נראו כמסגירות את הפעילות התת קרקעית לכל עובר אורח.
לאחר מחשבה קצרה , הוחלט להקים בבית הראשון מכבסה , ובשני מאפיה.
השלב הבא היה יצירת פתחי הכניסה והיציאה מהמפעל , בצורה מוסלקת שתמנע מעיני האויב להבחין בכך. לשם כך גויס יצחק נבו , בן קיבוץ יפעת אשר היה ידוע כמומחה ליצירת מנעולים מתוחכמים עבור סליקים וחדרי מסתור. נבו הגיע למקום ותכנן מערכת מתוחכמת בה תורם מכונת הכביסה התעשייתית באמצעות כפתור קטן, ותחתיה תיפתח מנהרה מטה אשר תוביל את הפועלים מדי בוקר לבטן האדמה. בבית השני , יצר מתקן נוסף אשר ביצע הזזה של טאבון האפייה הגדול, אשר כיסה פתח גדול יותר שנועד להכנסת והוצאת ציוד תעשייתי למפעל הנשק.
הפתיחה
המכון נפתח בשנת 1945, אז הועברו לתוך בטן האדמה דרך פתח המאפיה 30 מכונות לייצור כדורי רובה. את המכונות ייבאו לארץ בסתר ממפעל פולני. יהודה ארז , מפעילי ארגון ההגנה שהצליח למצוא ולייבא אותם ארצה, היה מעורב בהכנסתם והתקנתם במפעל הנסתר בגבעת הקיבוצים.
לאחר ניסוי הכלים הראשוני, הופעלו המכונות במפעל ומצד שני גם מכונת הכביסה הגדולה החלה לפעול בשאון רב. שראו המפעילים כי הפעולה יצאה כנדרש החליטו להפעיל ביום המחרת את המפעל לפעילות סדירה.
בבוקר המחרת, השם בבוקר , החלו להכנס למכבסה קבוצה קטנה של מס' חברי "הקיבוץ" אשר היו חלק בסוד הגדול. חלק שני של אנשי ה"קיבוץ" נשארו על פני האדמה, זאת על מנת למנוע תחושה בהם נעלמים מדי יום כל תושבי הקיבוץ למקום לא ידוע.
מפעל הנשק החל לפעול בצורה מלאה. כל משמרת עבודה ארכה כ-12 שעות, כאשר העובדים ירדו בשעה 7:00 בבוקר לבטן האדמה ויצאו ממנה לאחר חצי יממה.
המכבסה עבדה ללא הפסקה, מכונות הכביסה במקום פעלו בכל שעות פעילות המפעל עד מצב בה לא היתה כביסה מלוכלכת לכבס. אז הגה מפעיל המקום – פסח אברמוביץ' רעיון יצירתי, בו נסעו למושבות הסמוכות – רחובות , מזכרת בתיה , נס ציונה , שם פרסמו מודעות המזמינות את תושביהם לכבס את בגדיהם במחיר מוזל בצורה ניכרת. הפרסום עשה את שלו והחלו להצטבר כמויות גדולות של בגדים המיועדים לכביסה, מה שאפשר את הפעילות הסדירה של המכבסה.
ג'ירפות במכון איילון ?
במהלך פעילות המפעל מאז 1945 עלתה כמות הפועלים במקום ל-45 איש, אשר ירדו מדי יום אל בטן האדמה וחזרו ממנה בשעות הערב בתום העבודה. חברי הקיבוץ, שהיו בסוד העניינים היו יורדים מדי יום, והקיבוץ החל להראות נטוש בשעות פעילות המפעל. מעבר לשומר אשר עמד בכניסה לקיבוץ, היה נראה שהמקום נטוש לגמרי. משום כך החליטו לייבא לקיבוץ המדומה , אנשים מהמושבות הסמוכות, אשר לא ידעו כלל על הפעילות המתקיימת מתחת לרגליהם ואלו יבצעו את עבודות הקיבוץ בשעת היעדרותם של הפועלים במפעל הנשק.
למקום הובאו תוך זמן קצר, נשים אשר עבדו במכבסה, אופים ופועלי מאפייה אשר הוכנסו לעבודה במאפייה אשר סיפקה לחם לכלל היישובים בסביבה וכמובן פועלי רפת , משק ולול אשר זכו לעבודה בגבעת הקיבוצים.
בכל בוקר כאשר ירדו הפועלים למפעל, היו מגיעים זמן קצר לאחר מכן "פועלי החוץ" אשר איישו את מקומות העבודה בקיבוץ, כך למראית עין היה נראה שכלל חברי הקיבוץ במקום והפעילות בו תקינה וסדירה.
עובדי החוץ כונו "ג'ירפות" בפי המקומיים וחברי ארגון ההגנה , זאת משום שהיו על פני האדמה ולא ידעו את אשר מתחולל מתחתיהם בעומק של כ-8 מטר באדמת הקיבוץ.
אופס , גילו אותנו ?
סדר היום בפעילות המפעל היתה קבוע, בראשית הבוקר היו יורדים הפועלים לבטן האדמה תחת מכונת הכביסה הכבדה ושזו היתה נסגרת , היו אוטמים תחתיה באמצעות שכבות מזרונים עבות, את הפתח, על מנת לבודד את הרעש החזק שבקע מאולם המפעל התת-קרקעי. אלא שבאחד הבקרים, בטרם סיימו לרדת כולם לבטן האדמה, הגיחה עובדת המכבסה (אסתר) מוקדם מהרגיל ונכנסה למבנה. לתדהמתה הרבה ראתה כי מכונת הכביסה הכבדה מוסטת הצידה ותחתיה פתח עמק עם סולם ארוך לעומק האדמה.
אחד מפועלי המפעל שהבחין בעניין לא איבד את העשתונות ולקח עימו את אסתר החוצה. במקביל סגרו את פתח המכונה. לאחר שהסביר לה את חשיבות סודיות המקום והבטיח את נכונותה לשמור את הסוד עמוק בלבה, שחרר אותה להמשך עבודתה. אסתר הפכה לעובדת המכבסה הקבועה והיחידה שגם ידעה על הסוד המסוכן הפועל מתחת לרגליה.
פיגוע והבריטים מגיעים לקיבוץ
באחד הבקרים , יום שגרתי לחלוטין בפעילות הקיבוץ המדומה, החריש את איזור פיצוץ עז! פעילי ארגון הלח"י הטמינו מוקשים תחת מסילת הרכבת שעברה בסמוך לשער הקיבוץ. כתוצאה מכך רכבת עמוסה לעייפה בחיילים בריטים נשמטה מהמסילה ועשרות פצועים שכבו במקום. שומר הקיבוץ שהבחין במתחולל, אותת למפעל התת-קרקעי באמצעות מנורת החירום שעליהם לצאת במהרה ולהפסיק את פעילות המפעל. הפתח במכבסה נפתח ועשרות הפועלים החלו לצאת החוצה, ביציאה המתין להם פסח – מנהל המפעל וחילק להם חלוקים לבנים, אז כיוון אותם לרוץ לעבר הרכבת ולהעניק עזרה ראשונה לפצועים.
פעולה זו זכתה לשבחים רבים מצד הבריטים ששלטו בארץ, דבר שגם גרם לויתור מצד הבריטים לשוטט בתחומי הקיבוץ ולחפש מקורות נשק או חשודים בביצוע הפיגוע כנגדם. באותו היום לא חזרו הפועלים לבטן האדמה , אלא רק לאחר שהמצב נרגע והבריטים עזבו את הסביבה.
הקיבוץ החולני ביותר בישראל
לאחר הביקור הלא מתוכנן של הבריטים לקיבוץ, הוחלט על ידי איש הבטחון המקומי למנוע חדירת סקרנית ואנשי חוץ לתחומי הקיבוץ. איך עושים את זה ? פסיכולוגית כמובן!
בכניסה לקיבוץ נתלה שלט בו נכתב כי המקום והבקר נגוע במחלת הפה והטלפיים, לפיכך נדרשים הנכנסים והיוצאים לרחוץ את רגליהם. השלט הפשוט עשה את עבודתו נאמנה ואכן ירדה כמות המבקרים.
השלט אגב – מלווה את המבקרים עד היום בכניסה למכון איילון.
בעיה נוספת שהועלתה בקרב פועלי המפעל, זה חוסר השמש והשיזוף הטבעי שנעלם מעליהם משום פעילותם בבטן האדמה. פסח – מנהל המפעל פנה לד"ר קוט , אחד מהרופאים הבכירים של ארגון ההגנה ועדכן אותו בעניין. צבע עורם הלבנבן של הפועלים היה מעבר לסיכון הבריאותי , גם סיכון בטחוני להפעלת המקום. משום כך החליט הד"ר להקים חדר שיזוף ייעודי בקצה המפעל, בו ישבו מדי כמה ימים למשך מספר שעות פועלי המפעל. החדר היה מכיל נורה אולטרה סגולה שהקרינה על עורם את השיזוף החסר.
פעילות המפעל
פעילות המפעל היתה במחתרת עד לשנת 1948. סוד שבמשך 3 שנים נשמר היטב מאוזני הבריטים ויתרה מכך , מהאנשים שפעלו בקיבוץ על פני האדמה. בשנת 1948 כאשר לא היה צורך עוד בשמירת הסוד, היה סיפור המפעל התת-קרקעי ידוע למקומיים אשר התפלאו כיצד נשמרה פעילות מפעל כה גדול וחיוני בסודיות מלאה.
עד לשנת 1948 יוצרו במפעל בניהולו של פסח אברמוביץ' כמעט 3 מיליון כדורי רובה עבור תת-מקלע הסטן. כמות לא שגרתית למפעל כה קטן.
בשנת 1948 , זמן קצר לאחר הקמת מדינת ישראל , פרצה מלחמת העצמאות, במלחמה זו היה צורך ניכר בתחמושת עבור הלוחמים, מה שגרם להמשך פעילותו של המפעל גם לאחר מכן. לציין כי באיור הדרום – הודות לפעילות מכון איילון , לא היה חוסר ואפילו לא לזמן קצר של תחמושת.
שנה לאחר תום מלחמת העצמאות , הופסקה פעילות הייצור של התחמושת במכון איילון, המכונות הוצאו מבטן האדמה דרך פתח המאפייה והועברו למפעלי התעשיה הצבאית. עד לשנת 1963 המשיכו להשתמש במבנה לפעילויות שונות מצד הצבא וכוחות הבטחון ולאחר מכן ננטש בשנת 1964.
שחזור מכון איילון למבקרים עד היום
בשנת 1986 הוחלט על מיזם שחזור של מכון איילון כאתר מורשת להנצחת הפעילות במקום. את המהלך יזם שלמה הלל, את הפעילות לשחזור המקום עשו בשיתוף עם התעשיה הצבאית, ארגון ההגנה, עיריית רחובות והמועצה לשימור אתרי מורשת בישראל. שנה לאחר מכן , לאחר הבאת המכונות המקוריות חזרה לבטן האדמה, שחזור ובניית מערך התפעול במקום מחדש. נחנך המקום ומופעל עד היום ע"י אנשי המועצה לשימור אתרים בישראל.
הסיפור מעניין – איך מגיעים?
אציין מראש שהמקום אמנם פתוח למבקרים , אבל מומלץ לתאם מראש הגעה. זאת על מנת להבטיח סיור מעניין וארוך על ידי המדריכים במקום.
טלפון: 08-9406552
המכון שוכן בסמוך לתחנת הרכבת בפארק המדע של העיר רחובות. ישנו שילוט הכוונה במקום.
המקום פתוח בכל ימות השבוע.
- יום ראשון עד חמישי : 08:00 – 16:30.
- ימי שישי : 08:30 – 14:00
- ימי שבת וחגים : 09:00 – 16:00
היינו הבוקר בסיור במכון איילון, בן זוגי, אני ושלושת ילדיו בסיום הסיור היתה תגובתו של הבן בן ה 7 – מרתק.
אכן סיפור וסיור מרתק, כבוד וגאווה ל"הגנה" ולתנועת "צופים א'".
הייתי שם בתקופת בית הספר
לא השתנה הרבה אבל מענייו
סיפור טוב
מעניין
יפה כתבת
אחי שיחקת אותה! כתבה מדהימה!
יפה מאוד!
זו ההיסטוריה הציונית האמיתית
הייתי שם בבית ספר
מקום מדהים!!!!
בהחלט סיפור מעניין
אין דברים כאלו היום
מעניין
סיפור היסטורי מרשים
תמונות טובות