השנה זה כבר לא יום זיכרון של הנופלים בלבד, גם לא רק של נפגעי פעולות האיבה ולא רק של משפחותיהם של כל אלה.
שכול ואבל זה לא דבר שאנו, כבני אדם רוצים כחלק מחיינו, על אף שזה נגזר על רבים, מדי שנה גם אם ממש לא ירצו בכך.
מאת: היסטוריה על המפה | צילומים: אפי אליאן , ארכיון גנזך המדינה, עמוד האינסטגרם של היסטוריה על המפה
השנה, בעקבות מאורעות 7 באוקטובר, והמלחמה הקשה אשר נכפתה עלינו מדרום, ממזרח ומצפון, הביאה את השכול והיגון כמעט לכל בית בישראל. השנה, בניגוד לשנים קודמות, כל אדם כמעט בארצנו, מכיר, חבר, ידידה, קרוב משפחה, אחות, אב, נכדה וסב, כולם כמעט מכירים אחד שנפגע, נפצע, נרצח או נחטף.
יום הזיכרון של שנת 2024 הוא לא יום זכרון כפי שהיה בעבר, והוא חלק בלתי נפרד מאתנו, יותר מאי פעם.
יִזְכֹּור עַם יִשְׂרָאֵל אֶת בָּנָיו וּבְנוֹתָיו, הַנֶּאֱמָנִים וְהָאַמִּיצִים,
חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל,
וְכָל לוֹחֲמֵי הַמַּחְתָּרוֹת וַחֲטִיבוֹת הַלּוֹחֲמִים בְּמַעַרְכוֹת הָעָם,
וְאַנְשֵׁי קהילות הַמּוֹדִיעִין, הביטחון, הַמִּשְׁטָרָה וְשֵׁרוּת בָּתֵּי הַסֹּהַר,
אֲשֶׁר חֵרְפוּ נַפְשָׁם בַּמִּלְחָמָה עַל תְּקוּמַת יִשְׂרָאֵל,
וְכָל מִי שֶׁנִּרְצְחוּ בָּאָרֶץ וּמִחוּצָה לָהּ בִּידֵי מְרַצְּחִים מֵאִרְגּוּנֵי הַטֵּרוֹר.
יִזְכֹּור יִשְׂרָאֵל וְיִתְבָּרַךְ בְּזַרְעוֹ וְיֶאֱבַל עַל זִיו הָעֲלוּמִים
וְחֶמְדַּת הַגְּבוּרָה וּקְדֻשַּׁת הָרָצוֹן וּמְסִירוּת הַנֶּפֶשׁ
שֶׁל הַנִּסְפִּים בַּמַּעֲרָכָה הַכְּבֵדָה.
יִהְיוּ חַלְלֵי מַעַרְכוֹת יִשְֹרָאֵל עֲטוּרֵי הניצחון
חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְֹרָאֵל לְדוֹר דּוֹר.
והשנה, יום הזיכרון מבית העלמין של ניצנים. הקיבוץ שהוקם פעמיים.
קיבוץ ניצנים נוסד בשנת 1943, כאשר הוקם על גבעה החולשת על דרך החוף ממערב. בפרוץ מלחמת העצמאות, חדר הצבא המצרי בדרך זו, מרצועת עזה לכיוון צפון מדינת ישראל. ביום 15.4.1948, עם פלישת הצבא המצרי, פונו מניצנים הילדים והתושבים שאינם לוחמים. חיילי חטיבת גבעתי אשר תגברו את הגזרה, החלו יחד עם חברי המשק הלוחמים, לשריין ולבצר את היישוב באמצעות עמדות ירי, תעלות קשר וגדלות תיל.
המצרים הגיעו בתחילת חודש יוני עד לגשר ‘עד הלום’ – אשדוד היום, ולאחר כשבוע חזרו ותקפו את ניצנים, אשר נותרה לבדה מבודדת בעורפם. ההתקפה על ניצנים החלה בהפגזה אשר נמשכה לאורך שש שעות כבדות. לאחר שהסתיימה, חדרו בחסותה כוח רגלים ושריונים לתוך הקיבוץ, ובאזור גבעת מיכלי המים, אשר היוותה את הנקודה הגבוהה ביותר בקיבוץ התחולל קרב קשה בין האויב המצרי למגני ניצנים.
בניצנים, היו באותה עת כ-140 לוחמים בלבד, מול המוני חיילי צבא האויב המצרי. עוצמת המתקפה המצרית היתה גדולה מנשוא. למרות קריאות העזרה של קשרית הקיבוץ, העריכו במטה החטיבה כי המגינים בניצנים יצליחו להחזיק את המערכה לפחות עד הערב, אז היתה אמורה להישלח אליהם תגבורת.
לאחר קרב קשה, בו נפלו רבים ממגני ניצנים, החליט מפקד ניצנים להיכנע, על מנת להגן על הנותרים. המפקד, אברהם שורצשטיין והקשרית – מירה בן ארי יצאו אל המצרים כשהם מניפים דגל לבן. הקצין המצרי שניגש אליהם – ירה באברהם והרגו במקום. מירה שלפה את נשקה וירתה למוות בראשו של הקצין המצרי, בשל כך נורתה אף היא, נפלה ומתה. באירוע זה תם הקרב על הקיבוץ.
על האנדרטה שבתמונה, חקוקים שמות הלוחמים אשר נפלו בקרב. יתר לוחמי ניצנים נתפסו בשבי ובודדים מהם הצליחו לסגת צפונה.
בסוף מלחמת העצמאות, מספר חודשים לאחר קרב ניצנים, המצרים נסוגו דרומה ושטח ניצנים הוחזר לשטח מדינת ישראל. השבויים מניצנים, חזרו לישראל כחלק מהסכמי שביתת הנשק. בעת שהתאפשר חזרו לשטח הארמון בניצנים, בו התחולל הקרב, אנשי צבא הגנה לישראל עם הרבנים הצבאיים ואספו את גופותיהם של לוחמי קרב ניצנים, אשר נותרו במקומם מאז הקרב. בשל העדר יכולת לזהותם, נקברו כולם בקבר אחים בבית העלמין של ניצנים.
קיבוץ ניצנים, הוקם מחדש בשנת 1951, אך לא במקום בו הוקם לראשונה, אלא מזרחית לכביש החוף. על שטח הקיבוץ הישן, הוקם בית ספר שדה ניצנים, ליד מבנה הארמון אשר בו לחמו את קרב ניצנים עד סופו.
